העיתונאי והקומיקאי קובי אריאלי מתארח באולפן ערוץ 7 לשיחה על סיפורו האישי הנפתח במשפחתו הליטאית בירושלים עם נגיעות קלות לחסידות חב"ד, החסידות שלימים נקשר אליה דרך רעייתו שהגיעה מבית חב"דניקי.
בילדותו, מספר אריאלי, הגיע האדמו"ר מקאליב זצ"ל לבקר בתלמוד התורה בו למד. "הרב'ה מקאליב זצ"ל היה איש מאוד מיוחד. מדבר בגובה העיניים עם כולם, היה שר, ידע לדבר עם ילדים ועם מבוגרים, סיפר על השואה עם קריאת שמע המפורסמת. זה היה מאוד מרשים ואני זוכר את עצמי כילד בן שש עומד על השולחן בבית של סבתא שלי ועושה חיקוי של הרב'ה מקאליב, מתחילת הטקסט ועד סופו", אומר אריאלי הרואה באירוע זה את הניצוץ הבימתי הראשון שהתגלה בו.
על עולמו הפנימי כקומיקאי ועולמם של הקומיקאים ככלל, אומר אריאלי כי אכן העובדה שאדם יודע לגרום לאחרים לצחוק אינה מעידה על כך שהוא עצמו שמח בהכרח. באשר לו עצמו "יש בזה מן האמת. העניין הוא שאצלי זה הפך למקצוע גם אם אני לא על הבמה, אני מוצא את עצמי במרכז חבורה ומצחיק אנשים ואני מזכיר לעצמי שאני עצוב עכשיו", הוא אומר ומוסיף בדרכו כי "חלק גדול מהחיים שלי אני עצוב ומנסה להיזכר ממה...".
עם זאת קובי אריאלי רואה בחוש הומור אמצעי הישרדות וחיזוק לנפש. חוש ההומור, הוא אומר, "מכניס אותך לפרופורציות ומידה. בכל סיטואציה בחיים פוטנציאל ההומור קופץ לי ואני רואה אותו. מה שמציל אותי זו המודעות לכך שאני רואה את זה. אם במצב קשה אני מצליח לאבחן את השינשון של האדם שמולי, זה הדבר היחיד שאני רואה ואני לא יודע על מה הוא מדבר גם אם הוא נמצא איתי בעימות. אני רואה את זה או את הטיק החמוד בעין ואומר לעצמי שאני חי, זה מכניס אותי לפרופורציות".
באשר למגוון הפעילויות הבימתיות שלו עצמו הוא אומר כי נכון לאדם להתמקצע באופן מוקד בתחום מסוים, בעוד הוא עצמו מתפרס על תחומים רבים, "עושה די טוב קצת מכל דבר", כהגדרתו. "מכל מה שאני עושה אני מאוד אוהב לכתוב, אבל הכי אוהב להיות על הבמה. זה כנראה עניין הפידבק. אנחנו אנשים קטנים ואדם מחפש אהבה עד מותו. אני חושב שאני הכי טוב בזה".
את תכנית הרדיו אותה הוא חולק עם עירית לינור הוא רואה כסוג של במה ומעיר כי דבריה של עירית נכונים ונכוחים ומשום כך הוא מוכן לאפשר לה לדבר ללא הפסקה וללא הפרעה.
על הזירה הפוליטית הגועשת סביבנו מברך אריאלי בהתייחס לנפילת הממשלה. "לא חייתי בשלום עם זה שהבלוף הזה היה קיים. זה לא עשה לי טוב. ברמה הפוליטית התועלתית זה לא הגיע אליי ולא לאף אחד בישראל. שום חורבן לא קרה, אבל מדובר בחורבן פנימי ערכי מאוד חמור. זה שהתרגיל של שיתוף פעולה בין גורמים פוליטיים לגורמי תקשורת ומוסדות שלטון הצליח והצליחו למיליונים להרגיש שהם בכאוס ושהם מאוימים עד כדי לצאת באמצע הקורונה להפגין כמו מטורפים ולנבל את הפה ולהפיל את השלטון, זה דבר שקיים בסדרות של נטפליקס. זה לא אמור היה להתקיים כאן. פתאום ראיתי שהממשלה הזו מוקמת והיא יציבה וזה הולך להיות ארבע שנים, זה טירוף, זה אומר שהכול אפשר... על זה שהיא נפלה עכשיו תודה אמיתית לכל אחד שלקח חלק, לסילמן, לגיסתו של ניר אורבך או בת הדודה השלישית של מישהו אחר...".
לשאלה מה היה אומר לנפתל בנט לו היה מתקשר לשידור, משיב אריאלי שהיה מבקש מההפקה שלא להעביר אליו את השיחה. "אין לי כוח אליו. זה אדם שאני מכיר טוב ומאוד הערכתי. הוא לא היה צריך לעשות את הסיבוב הזה. אני מכיר את מה שהיה שם, היה זעם נורא על שנתניהו חסם את דרכו, ועד גבול מסוים אני מצדיק אותו, נתניהו חסם בידיו ממש את דרכו של בנט ושל גדעון סער, אבל התברר שהוא צדק. במשך שנים ביקרתי אותו ברדיו על השנאה האישית והעימות המשפחתי, אבל הסתבר שהוא צדק, שני הבחורים הללו חצו את הכביש ועברו לצד השני בציניות איומה על חשבון חצי עם. הוא צדק". בנוסף, אומר אריאלי, "זה לא משנה. לא עושים דבר כזה. יש לך עניינים אתו, הוא חסם אותך, אכלת אותה, סע לרעננה".
ובחזרה לעולם הבמה, לצד העיסוק התקשורתי בישראל היום ובגלי צה"ל מופיע אריאלי בהופעות שרובן מוזמנות מראש, אך לזאת הוא מוסיף ומבשר כי בקרוב יעלה מחזמר שכתב ובהשתתפותם של ששי קשת ושי אברהמסון, "סיפור מרהיב, סיפורים אישיים ישראליים של כל אחד מאיתנו שביחד מרכיבים סיפור ישראלי גדול דרך שירים", הוא רומז.