"נולדתי למשפחה מרוקאית מסורתית וגדלתי בעכו", אומר תומר ויצמן, 42, נשוי ואב לשמונה המשמש כר"מ בשלוחת 'בני דוד' במעלה אפרים.
"גרתי בעכו עד בר המצווה, ואז עברנו לאשחר. בתקופה ההיא היינו הרבה בטבע, עם שרוואלים, שיער ארוך, רכיבות על סוסים וכו'. כמו שאמרתי הבית היה מסורתי, היה לי ברור שיש אלוקים בעולם, אבל זה גם לא אמר עבורי יותר מדי. התגייסתי לצנחנים, גדוד 202, יצאתי לקצינים ואחר כך חזרתי לפקד על מחלקת הסיור של הגדוד.
"בשנת אלפיים, קצת אחרי הנסיגה מלבנון הייתי מפקד כוננות במוצב גלדיולה בהר דב, ובאחד הערבים נסענו לערב מחלקה אצל אחד החיילים שלי שגר בישוב ליד שלומי ובמהלך הנסיעה נהג האוטובוס איבד שליטה והתהפך כמה פעמים. שני שליש מהחבר'ה שלנו נפצעו, וכמה חיילים, ואני בתוכם, פשוט עפנו מהחלונות. פינו אותנו לבית החולים, וקצין המשטרה שחקר אותי על מה שקרה אמר לי שבחיים הוא לא ראה פגיעות כל כך קלות שנגרמו מתאונה כל כך קשה, ואז לראשונה בהבזק המחשבה נתתי דעתי לערך החיים ומה אם זה היה נגמר אחרת.
"חודש וחצי לאחר מכן, בשבת בבוקר התפוצץ מטען ליד המוצב הסמוך אלינו ושלושה מחיילינו נחטפו על ידי החיזבאללה. הקשר איתם אבד, ומהר מאוד הכריזו אצלנו על 'חניבעל', נוהל חטיפת חייל. חזרנו למוצב, וחיכינו לפקודה אם נכנסים ללבנון. זמן ההמתנה הזה היה הפעם הראשונה שהחיים רצו לי מול העיניים. מחשבות על מה הספקתי, מה המשמעות של החיים, מה קורה אם אני לא חוזר משם וכו'. בסוף לא נכנסנו. כמה שנים לאחר מכן החזירו את הגופות שלהם בעסקת שבויים".
אילו אירועים נוספים השפיעו בתקופה ההיא על חייך?
"חודשיים אחרי החטיפה ההיא כוח שלנו וחבר שלי ממוצב שכן שהיה חלק ממנו עשו פתיחת ציר, והופעלה עליהם זירת מטענים. הגשש שהיה איתו נהרג, והוא נפצע קשה. גם בעקבות כך עברו לי בראש השאלות הגדולות של החיים, כי ממש בקלות יכולתי להיות שם במקומו. בנוסף לכך, גם המקרה הזה מאוד נגע בי ושלח אותי למחשבות של מה הם החיים בשבילי. הרגשתי שלא יכול להיות שהחיים חולפים לידי ככה. כשאתה מבין שהיית מרחק נגיעה מלאבד את החיים, זה לגמרי מטלטל אותך.
"כשנתיים לאחר מכן השתחררתי וטסתי לדרום אמריקה עם חבר מהצבא. בטיול בכלל, ובג'ונגלים שהיינו בהם בפרט, הרגשתי לראשונה את העוצמות של הטבע, של הבורא. הרגשתי כמה אנחנו קטנים בעולם. בג'ונגל אתה לא מרגיש את העליונות של האדם על הטבע שמשתמש בו לצרכיו אלא אתה מרגיש אורח, ואתה מרגיש עד כמה אתה תלוי באלוקים. מעבר לכך גם היו לי טלטלות בין חומר לרוח. המחצית הראשונה של הטיול הייתה רוחנית יותר, יותר טראקים במדינות עולם שלישי עם תרמיל על הגב כשאנחנו מבשלים לעצמנו, אבל המחצית השנייה הרבה יותר חומרית. מעט תנועה, ויותר בילויים, קניות, ומפגשים עם ישראלים. ומשהו בתוכי תבע אז איזון והרמוניה. היו לי תפילין מבר המצווה, אבל עד הטיול הנחתי אותן מעט מאוד פעמים. הקשר שלי עם אלוקים היה קשר של 'קח ותן', נניח - אני הנחתי תפילין, עכשיו אתה תעשה את שלך ואני יעבור טסט. בכל מקרה, לפני שטסתי ארזתי אותן בתיק כי הייתה לי תחושה שאצטרך אותן.
"עברתי בטיול חוויות חזקות, ואכן מצאתי את עצמי מתפלל שם הרבה פעמים. הרגשתי עם זה טוב, הרגשתי חיבור עמוק וטבעי למי שברא את כל היופי הזה ולמי שמקשיב למה שמתחולל בנפשי פנימה. בשבת הקפדתי לא לטייל, ולעשות קידוש. מעבר לכך, בתקופה ההיא גם עלו לי שאלות ולא הבנתי למה אני מקפיד למשל על הפרדה בין בשר וחלב. לא הייתה לי סיבה מהותית. ויותר מכל זה, הרגשתי תחושה של רעב וצימאון לאמת. היו לי המון הנאות רגעיות, אבל זה אף פעם לא סיפק אותי. בשלב מסוים בטיול סבתא שלי נפטרה אז אספתי את עצמי ואת השאלות שהיו לי וחזרתי לישראל".
תשובת הארץ
"כשחזרתי", ממשיך תומר, "היה לי ברור לי שאני רוצה לברר את העניין של היהדות יותר לעומק. במקביל לכך גם החלטתי לעשות את שביל ישראל עם החבר שנפצע בגבול לבנון. התחלנו את הטיול סמוך לנקודה שבה הוא נפצע, וזה היה לא פשוט. הלכנו יחד עד הכרמל, ומשם עד ירושלים טיילתי לבד. זו הייתה חוויה מאוד חזקה. במידה מסוימת זו גם הייתה חוויה מתקנת עם ארץ ישראל כי כשהייתי בחו"ל פתאום הארץ שכ"כ אהבתי הפכה פחות מסקרנת בעיני מבחינת נופים. בטיולים שעשיתי היה לי הרבה זמן לחשוב, וככל שקראתי על בודהיזם, אסלאם ונצרות - התחזקה משיכת הלב שלי ליהדות והחלטתי לבדוק מקרוב.
"המליצו לי להגיע למכון מאיר, וכשהגעתי למכון הרגשתי שנולדתי מחדש. קיבלתי שם את הערכים החשובים של חיי, את העומק והמשמעות שבחיים - שלהם הייתי צמא. וזו הייתה תקופה שלעולם לא אשכח. אחרי שלמדתי במכון התחלתי לעבוד בפנימייה הצבאית 'אור עציון', ושנה אחר כך התקשר אלי חבר מהצנחנים ואמר לי שמיכל משקית הת"ש שלנו חזרה בתשובה ולמדה במכון אורה. הוא אמר לי: 'אתה באור עציון והיא עכשיו בעין צורים, לדעתי כדאי שתיפגשו'. אמרתי כן להצעה ונפגשנו. התארסנו אחרי חודש וחצי. זה היה מאוד ברור שזה מתאים. הקב"ה ממש שם לנו את זה מול העיניים.
"המשכתי לעבוד במשך שנה נוספת באור עציון, והחלטתי ללכת ללמוד תורה שנה בעלי. בסופו של דבר נשארתי בישיבה שם שמונה שנים. במהלך הלימודים גם עשיתי תואר בחינוך, לאחר מכן תואר שני בייעוץ חינוכי, ובמקביל התחברתי לרב צוקרמן זצ"ל ולארגון שלו שנקרא 'פנימה' והתחלתי לעבוד איתם. אחרי שמונה שנים בישיבת עלי נפתחה מכינה שהיא למעשה שלוחה של 'בני דוד' במעלה אפרים, והציעו לי להצטרף לצוות. נכנסתי למכינה כר"מ של שנה א', ואני שם כבר שבע שנים. יש במכינה המון פעילות חשובה, ומה שקיבלתי במכון מאוד משפיע עלי בכל עשייתי עד היום. וכמובן שגם בזכות המכון אני משתדל לא להפסיק לחזור בתשובה".
--
לכל התכנים של אבנר שאקי לחצו כאן
לתכנים נוספים מבית ערוץ מאיר לחצו כאן