כבר אמרו חכמותינו, שאורכו של היריון הוא שמונה חודשים ושנה. שכן חודש תשיעי נדמה בעיני הנשים המתגלגלות כהיריון ארוך בפני עצמו. כזה ממש הוא חודש יוני, חודש הלימודים האחרון בשנה. הוא אומנם מונה רק שלושים ימים, אבל גדוש ומלא כמו שנה שלמה, וראוי להחזיק בשבילו יומן משלו. זה מתחיל בהזמנות שנשלחות בווטסאפ, בתאריכים ובשעות שונים. ההורים צריכים לזכור למי יש מסיבת סיום באיזה יום, ולא חלילה להביא את הילד הלא נכון למסיבה שאיננה שלו או להעיר את הילדה מוקדם, להלביש אותה חגיגי, להתאמץ על צמה נהדרת ולגלות שהמסיבה בכלל מחר.
אבל זו כמובן רק ההתחלה. הגן ובית הספר הם רק חלק מסדר היום של הילדים. המתוקים שלנו הרי הולכים גם לחוגים, וגם שם יש להם מופעי סיום: שיעור ראווה בכדורסל, מופע בלט, קונצרט תאווה לאוזניים או שיעור משותף עם ההורים, כלומר עם אמא, בקרמיקה. רגע, מה עם מתנות? עשרות קבוצות פייבוקס נפתחות בשבועות האלה ואתם נדרשים לזכור לשלם. לתזכר את עצמכם למי שילמתם ולמי לא, כדי שזה לא יקרה פעמיים (כי הרי יש גם מורות, גם גננות, גם מדריכות, גם מנגנות, עד בלי די).
בהגיע יום המסיבה אפשר לאבחן ברגע מי הורה ותיק ומי חדש. מי מגיע עשר דקות לפני הזמן, לבוש בבגדי שבת, הילדה נראית כאילו יצאה ממגזין לעיצוב הבית והמשפחה וסביבה סבים וסבתות, דודים ומבוגרים מהשכונה שנאספו על הדרך. ההורים החדשים, כלומר אלה שהילד שלהם מסיים פעם ראשונה גן או כיתה א' או ו', יושבים קשובים על קצה הכיסא, בוכים בלי ברקסים ולא מפסיקים לתעד הכול. ההורים הוותיקים, לעומת זאת, נראים כאילו המסיבה מפריעה להם לעבוד או לגלוש ברשת, בקושי עשו לילדה קוקו, ומצלמים רק כדי שהילדה לא תתלונן כשיחזרו הביתה. טוב, זה לא לגמרי נכון. גם הם מנגבים דמעה סוררת בקצה העין.
כן, עם כל הציניות, מסיבות סוף שנה הן מרגשות, מאפשרות להודות על היש, להביט לאחור על מה שהיה ולסכם, וגם להביט קדימה, לקוות ולהתפלל על השנים הבאות. בת אחת שלנו סיימה השנה את בית הספר היסודי והשנייה סיימה את שנותיה באולפנה. ציוני דרך משמעותיים, מאוד. כל אחת עשתה דרך, כל אחת מתחילה דרך חדשה. הצעירה נשארת בבית, הגדולה יותר יוצאת לדרך חדשה. עוד חיתוך קטן של חבל הטבור. עופי גוזלית, חתכי את השמיים. אמאל'ה, איזה פחד.
בלי מצנפת ובלי גלימה
המסיבות לא מסתיימות בכיתה י"ב. הן נמשכות גם אחר כך, מדגישות למסיים וגם למשפחה ולחברה הסובבת שהוא עבר משהו, שהגיע ליעד. מסיבות של סוף שנת שירות לאומי, מעמד סיום במדרשה לבנות, ובצבא יש השבעה, קבלת כומתה, סיומי קורסים וגם שחרור מצה"ל. אם נלך קצת יותר רחוק אז יש טקסי קבלת תואר ראשון ותואר שני, עם לבוש נורא מצחיק שגם אנשים מאוד מבוגרים מסכימים להשתחל לתוכו. הטקס הזה מציין משהו חשוב: עמלנו, למדנו, נבחנו, יש לנו דיפלומה. אפשר לזרוק את הכובעים באוויר.
אבל אם נסרוק לרגע את החברה, נראה שיש קבוצה די גדולה של כאלה שלרוב לא חוגגים להם, וגם הם לא חוגגים לעצמם. נכון, הם לא מקבלים תואר, גם אין להם מדים (היום כבר לא הולכים עם סנדלים וגרביים ועט בחולצה), אבל הם עושים דברים לא פחות חשובים מהמשרתים או הלומדים למיניהם: לומדי התורה בישיבות.
לו הייתי יכולה, הייתי מזמינה את המשפחות לטקס סיום שיעור א' בישיבה. בית המדרש היה מתמלא בהורים גאים, נרגשים. הם יביאו כיבוד מושקע מהבית, כי לא בכל שנה יש להם בן שגמא שנה שכולה לימוד והתקדמות ועבודת המידות. הם יפגשו הורים אחרים, שמחים וגאים כמוהם, וכל אחד ייתן לילד נשיקה וגם חיבוק ויגיד לו כמה הוא גאה בו, וכולם יתפללו יחד שהילד ימשיך ללמוד ככה גם בשנה הבאה, כי היא חיינו ואורך ימינו. וככה יהיה גם בסיום שיעור ב' וג' וד', ובכל שנה שהילד מצליח להתמיד ולסיים. נכון, הקבוצה הזו תלך ותתכווץ, כי החבר'ה גדלים ומתחתנים ומתפזרים ויוצאים לרכוש מקצוע, זו דרך העולם. אבל ההורים שכן יישארו (והם כבר קצת יכירו, ויהנהנו אחד לשני כשייפגשו) ידעו שהם הורים לחבר'ה שהם סיירת. סיירת של לומדי תורה.
בטקס הזה לא ילבשו מצנפת מעולם אחר וגם לא גלימה. אולי חולצות לבנות. כי טקס הוא טקס. וידברו שם קצת על מה למדו השנה ומה התחדש להם, ואיך הם מרגישים שהתקדמו, ומה היה להם קשה. בטח יהיה גם לימוד משותף, כי אי אפשר בלי. וגם מצגת יפה עם שמות הבחורים מסיימי השנה, ואולי תמונות מפורים ומאירועים מיוחדים, ויהיו גם קצת בדיחות כי אין כמו הומור יהודי טוב, והרקדה כזאת מכל הלב, הנשמה והרגליים.
ובימים שבהם המסיבות האלה יתקיימו, הפיד בפייסבוק ובקבוצות הווטסאפ המשפחתיות וכמובן המקררים נושאי תמונות המגנטים, כולם יכוסו לא רק בתמונות מהגן ומחוג ג'ודו, לא רק מסיום קורס צבאי או מסיום תואר, אלא גם מסיום שיעור א' או ב' או ה'.
מתפעלים גם בלי תעודה
אנחנו רגילים לחגוג כשמגיעים ליעד מסוים, ואולי בגלל שבלימוד תורה אנחנו אף פעם לא מגיעים ליעד אלא נדרשים להמשיך להעמיק וללמוד, בני הישיבות אף פעם לא עוצרים ומתבוננים ומציינים מה הם הספיקו, איזו דרך הם עברו ולאן כבר הגיעו.
אבל זה לא רק זה. כשאנחנו מעריכים משהו, כשאנחנו מבינים שקרה כאן משהו מיוחד או חשוב, אנחנו עוצרים את שטף החיים ואומרים: את זה צריך לחגוג. אז אולי הגיע הזמן לומר לבחורים האלה יישר כוח, כל הכבוד. אנחנו לא צריכים שתביאו הביתה תעודה או תואר כדי להעריך את הלימוד והעבודה היומיומית שלכם. אנחנו מביטים בהתפעלות על כך שאתם קמים כל בוקר מחדש והולכים נגד כיוון התנועה והחומר ועם כיוון הרוח, דבר לא פשוט בעולם של מודרנה וחיצוניות והישגים. אנחנו עוצרים רגע ואומרים שאפו על העמקה ודבקות בתורתנו הקדושה. יש לכם מקום של כבוד בליבנו ובלוח השנה שלנו. ההצעה שלי היא להתחיל את החגיגות כבר בסוף השנה הזאת, יש עוד כמה שבועות. בברכה, אמא למסיים שיעור ה'.
לתגובות:ofralax@gmail.com
***