היה זה הפילוסוף והמדינאי האנגלי פרנסיס בייקון (1626-1561) שניסח לראשונה את הכלל "ידע הוא כוח". כלל זה, ששימש מאוחר יותר את התנועה הסוציאליסטית באירופה, נכון גם בקשר לתנועת הלהט"ב. ככל שנדע עליה יותר, נדע גם להתמודד עימה טוב יותר. לא כאן המקום לשקלל את כל הגורמים להצלחתה המסחררת, אך אחד מהם הוא ללא ספק החדרת השפה הלהט"בית לשיח הציבורי. שפה יוצרת תודעה. ברצוני להתמקד בשני מונחים שחדרו לחיינו במטרה לעצב מחדש את התודעה שלנו: "הומופוביה" ו"טיפולי המרה".
פסיכיאטריה בשירות הקומיסר
"פובוס" ביוונית העתיקה הוא (אל ה)פחד. בספרות הרפואית המודרנית מציין המונח "פוביה" מצב חרדתי – קלאוסטרופוביה (פחד ממקומות סגורים), אָרָכנופוביה (חרדה מפני עכבישים) וכן הלאה. הפוביות למיניהן הן מצוקות נפשיות המפריעות לאדם בתפקודו, ויש מקרים שבהם אף נדרשת התערבות רפואית.
לא כן ה"הומופוביה" – מונח שהומצא בשנות השישים של המאה הקודמת על ידי הפסיכולוג היהודי־אמריקני ג'ורג' וינברג (2017-1929). המונח הומופוביה נועד מההתחלה לצרכים פוליטיים־חברתיים: למגר כל התנגדות חברתית להומוסקסואליות. מטרתו המפורשת של וינברג הייתה לעשות דה־לגיטימציה לכל מי שהתנגד לחזונו החברתי שהוא, כהגדרתו: יצירת חברה המתייחסת להבדל בין אורח חיים הטרוסקסואלי לאורח חיים חד־מיני כפי שמתייחסים להבדל בין מי שכותב ביד ימין למי שכותב ביד שמאל. כל מי שמתנגד לחזון חברתי זה הוא הומופוב, ווינברג אף הגדיל והציע להכניס את ההומופוביה לרשימת מחלות הנפש! דרישה מרחיקת לכת זו היא כפסע מפרקטיקה שהייתה נהוגה בשלהי תקופת ברית המועצות: מתנגדי המשטר הוכנסו למוסדות פסיכיאטריים כדי להעביר את המסר שמי שמתנגד לקומוניזם סובל בהכרח מבעיות נפשיות.
השילוב בין דה־לגיטימציה פוליטית ובין הקונוטציה הרפואית של המונח הומופוביה, המרמז על בעיות נפשיות של מי שמוכתם במונח זה, ספג ביקורת בקרב אנשי אקדמיה, שהרי אדם ה"סובל" מהומופוביה נוסח וינברג אינו חש חרדה, אין לו קושי תפקודי והוא גם לא מרגיש צורך "להירפא". הגיוס של מונח רפואי למטרות פוליטיות פסול מיסודו.
למען הסר ספק עליי להדגיש את ההבדל בין תנועה חברתית־פוליטית המנהלת מאבק חברתי־פוליטי, באמצעות מושגים כמו הומופוביה שהומצאו לצורכי דה־לגיטימציה של מתנגדיה, ובין אדם בעל נטייה שלא בחר בה ולא מרים את דגלה ב"גאווה", אלא נתון בהתמודדות עימה. בעיניי, על אנשים כגון אלה נאמר "גיבורי כוח עושי דברו". על פי רוב, הם אינם משתפים את הציבור בסיפורם האישי, אלא מחפשים דרכים להקים משפחה של אבא ואמא (אני אומר זאת מידע אישי, על כך בהמשך). ונכון, זה לא תמיד אפשרי.
חוששים להצליח
המונח "טיפולי המרה" טומן בחובו מלכודת. ארגוני הלהט"ב מנסים לפסול באמצעותו כל ניסיון טיפולי להשפיע על האוריינטציה החד־מינית של המטופל – גם אם ניסיון זה נעשה לבקשתו המפורשת. אף כי ידוע שיש הומוסקסואלים ששום טיפול לא עזר להם ושטיפולים מסוימים אף גרמו נזק, ההתנגדות הגורפת של תנועת הלהט"ב לכל ניסיון טיפולי להשפיע על הנטייה המינית של האדם אינה נובעת מדאגה למטופלים, אלא מסיבות אידיאולוגיות. כפי שהוזכר קודם, לפי התפיסה הלהט"בית הטרוסקסואליות והומוסקסואליות הן שוות ערך לגמרי. אם כן, כמו שאדם הטרוסקסואלי לא יבקש לשנות את הנטייה המינית שלו, כך גם אין סיבה שאדם עם נטייה חד־מינית ירצה לשנותה. לפיכך, עצם הניסיון למצוא "פתרון" הטרוסקסואלי עבור אדם בעל נטייה חד־מינית פסול מיסודו, ובעיקר: הוא מהווה איום על הפרויקט החברתי של תנועת הלהט"ב. אשר על כן, ההתנגדות הגורפת של ארגוני הלהט"ב לטיפולים לשינוי האוריינטציה המינית אינה נובעת מהחשש שהם עלולים להזיק, אלא מהחשש שהם עלולים להצליח.
האוריינטציה המינית של האדם, בין אם יש בה מרכיבים מולדים בין אם לאו, שייכת לרבדים העמוקים של האישיות שקשים לפיענוח. עם זאת, ברור שכמו כל תחום נפשי אחר, גם התחום של המשיכה המינית אינו חסין מפני שינויים. הסתדרות הפסיכולוגים בישראל הכירה בעובדה זו כאשר פרסמה בשנת 2011 נייר עמדה – שאושר על ידה שוב בשנת 2019 – שבו היא מאפשרת למטפלים לבצע טיפולים המיועדים להשפיע על האוריינטציה המינית של מטופלים החפצים בכך. בנייר עמדה הנ"ל צויין במפורש כי "סיבות של 'תקינות פוליטית' מקשות על האפשרות של מימון ופרסום של מחקרים בדבר יעילותם האפשרית של טיפולי המרה". המחקרים שכן מתפרסמים הם רובם ככולם מחקרים "איכותניים". לאדם שאינו בקיא במונחים אקדמיים זה נשמע טוב – איכותי כזה, כאילו הנו"ן השתרבבה לשם בטעות. אולם צריך לשים לב לנקודת התורפה של מחקרים כאלה: בניגוד למחקרים כמותיים, מחקרים איכותניים מתבססים על מדגם קטן יחסית של מקרים, שעלול להיות מטעה. כדי לנטרל את הסכנה הזו, דורשים מחקרים מסוג זה הקפדה יתרה – בין היתר על כך שהחוקר לא יזדהה יתר על המידה עם מושא מחקרו ועל כך שבחירת המקרים הנבחנים תהיה אקראית מספיק כדי שהתוצאות ישקפו את המציאות.
והנה דוגמה איך לא עושים מחקר כזה: לאחרונה התפרסם ב־ynet מחקר איכותני שבדק עשרים הומואים שהזדהו כדתיים, והגיע למסקנה נחרצת למדי לגבי כישלון הניסיון להשפיע על האוריינטציה המינית שלהם. מה ש־ynet לא דאגו לספר הוא שהחוקר הוא פעיל להט"ב. זאת ועוד, הוא בחר את רוב המרואיינים שלו מקרב חברי ארגון הו"ד (הומואים דתיים) המתנגד לעצם הניסיון להשפיע על הנטייה החד־מינית. זה כמו לחפש חולי קורונה בבתי חולים ולטעון ש־100% מחולי הקורונה מאושפזים!
לי ידוע על מחקר אחר, כמותי יותר וגם ללא חשד שלחוקר היה אינטרס להגיע לתוצאה שהתקבלה: מחקרו של הפסיכיאטר היהודי־אמריקני רוברט שפיצר (2015-1932). בשנות השבעים של המאה הקודמת היה שפיצר ממובילי המאבק על הסרת ההומוסקסואליות מה־DSM, ספר המחלות הנפשיות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני, וזכה בשל כך לשם ולתהילה בקרב ארגוני הלהט"ב. היחס אליו השתנה מקצה אל קצה לאחר שפרסם, בשנת 2003, מחקר שמצא – על סמך כמאתיים עדויות שנאספו – שבמקרים רבים, כאשר יש מוטיבציה גבוהה מצד המטופלים, ניתן להטות נטייה הומוסקסואלית לכיוון הטרוסקסואלי. בעקבות מחקר זה ספג שפיצר התקפות עזות מצד התנועה הלהט"בית. במשך זמן מה הוא נתן ראיונות כדי להדוף את ההתקפות עליו, אך לבסוף נכנע. שנים ספורות לפני מותו – בהיותו זקן וחולה פרקינסון – שיגר שפיצר מכתב לעורך כתב העת המדעי שבו המאמר התפרסם וביקש ממנו לפרסם את התנצלותו (!) על המחקר. ככה ייעשה לאיש אשר ימרה את פיה של תנועת הלהט"ב. העורך, אגב, לא נענה לבקשה זו, בציינו שהבקשה אינה מנומקת דיה.
אציין ששמעתי אישית מפי שלושה בעלי נטייה חד־מינית על טיפול שעוזר (או עזר) להם: אחד מהם, כבן שבעים, עשה טיפול לפני יותר מארבעים שנה, ולדבריו הטיפול אומנם לא העלים את הנטייה החד־מינית, אך עזר לו לפתח בנוסף גם נטייה הטרוסקסואלית. האיש נשוי זה ארבעים שנה, עם ילדים, והוא שמח על התפנית בחייו שאפשרה לו להקים משפחה. שני צעירים נוספים בעלי נטייה חד־מינית אמרו שהטיפול הפסיכולוגי עוזר להם, שהם רוצים להתחתן ושיש עוד מאות כמותם שהיו או עודם בטיפול שעזר או עוזר להם. צעירים אלה בדרך כלל אינם מעוניינים בחשיפה – בניגוד למקרים המתוקשרים של צעירים אחרים היוצאים מהארון בגלל שהטיפול לא עזר להם או שכלל לא פנו לטיפול. אציין לבסוף ששני הצעירים שפגשתי הביעו באוזניי זעם על כך שארגוני הלהט"ב מנסים לייאש אותם ולגזול מהם, מסיבות אידיאולוגיות, את התקווה ואת האפשרות להשפיע על נטייתם המינית.
המרוץ לתחתית
בזמן האחרון, משרדי ממשלה וחברות פרטיות מתחרים ביניהם מי מהם יצטיין יותר בפעילות למען התנועה הלהט"בית: ממימון מתוקשר של פונדקאות עבור עובדים חד־מיניים, דרך הצפת שטחי הפרסום של החברות בצבעי הקשת של התנועה ועד להטבות ללקוחות השייכים ל"קהילה". אף אחד לא רוצה לעמוד מנגד, איש בל ייעדר. מה שבולט לעין בכל הפעילות הנמרצת הזאת הוא האופורטוניזם בדמותו של הציות המקדים (כלומר, ההתיישרות לפי מה שמזהים כרוח התקופה, גם ללא דרישה מפורשת מלמעלה): כאילו משמרות המהפכה הלהט"בית עומדות אוטוטו לבצע פשיטה על כל מי שלא יפגין התלהבות מספקת.
תמונת מצב – ישראל 2022.
***