החופש הגדול הגיע ואיתו עונת הקייטנות של הילדים, עונת המלפפונים של הספורטאים ועונת הכנסים של הדתיים־לאומיים. כנס לחיזוק המשפחה וכנס להחלשת התנועה הפרוגרסיבית, כנס השומרון וכנס השרון, כנס לחינוך וכנס עם חיוך, כנס צוהר וכנס טוהר, וכולם באים בהמוניהם, בעיקר באות בהמוניהן. שיעורי תורה, סיפורים שיוצאים מן הלב, ואומנים. חייבים אומנים. בין לבין פינות קפה ומטעמים, וההוא שלא ראית מאז הצבא, וההיא שלמדה איתך באולפנה ועזבה אחרי ט'. ועיקר העיקרים, הזדמנות לעצור לרגע את שטף החיים הזה, לשים לב אל הנשמה, ולקחת צידה לדרך.
לא הרי כנס זה כהרי כנס זה ולא הרי כנס זה כהרי כנס זה. הצד השווה שבהם, שאין אתה יודע אם יריד הבגדים נפתח בגלל השיעורים או היצע השיעורים הזדמן בזכות יריד הבגדים. ואולי סוגיית הביצה והתרנגולת מיותרת, כי ככה זה בדור שלנו - הקנקן ומה שיש בו עושים שלום ביניהם ועושים חיים. תורת חיים. לקיים מה שאמר שלמה המלך על אשת החיל: טעמה כי טוב סחרה – ביריד הבגדים, לא יכבה בלילה נרה – בלימוד התורה.
אני זוכה מדי שנה להשתתף בכמה מן הכנסים, ומודה שאני מתרגש בכל פעם מחדש. התשוקה הזאת של אלפים אלפים בגילים שונים לתורה שתיגע לנו בחיים, היא בעיניי פלא. אלפי אנשים שבאים שוב ושוב, לפעמים כמה דורות יחד. "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'", ואחרי שאתה רואה במו עיניך איך חזונו של הנביא עמוס מתממש, קשה, באמת קשה, שלא להתרגש.
ותודה ל'בניין שלם'
אני לא היסטוריון, בטח לא היסטוריון של כנסים, אבל אם אינני טועה צריך להחזיק טובה למשפחת תירוש, הרב אוהד והרבנית דנה, האבות המייסדים של כנסי הפלא הללו. זה התחיל, כך מספרים, לפני מעט יותר מעשרים שנה. יום לימוד בענייני משפחה באיזה בית ספר בירושלים. איש לא צפה את מה שעומד לקרות, אבל מספר המגיעים הכריח את המארגנים לעבור מעכשיו לעכשיו לבנייני האומה. מפה לשם, משנה לשנה הכנס גדל. אלפים נוהרים, ומי יודע כמה בתים ברחבי הארץ חבים ולו חוב קטן לזוג הגדול הזה.
התכנים הם כמובן העיקר, אבל הרי מדובר בנו, הדתיים, ואומרים שדברים שמארגנים דתיים הם תמיד בערך, לא סוגרים שום דבר עד הסוף כי הכול יסתדר בעזרת ה', כך שהחלוקה היא חצי־חצי: חצי המארגנים וחצי ה'. ומה לעשות שהקב"ה מעולם לא הסכים לחלוקה הזאת, וכך הדברים, מה לעשות, יוצאים חצי־חצי.
אבל בכנס 'בניין שלם' - ואני מעיד ממראה עיניים, כבר שנים רבות אני זוכה להשתתף - אין תרבות של 'סמוך' ופרטץ' ו'יהיה בסדר'. חצי שנה, אולי למעלה מזה, עמלים כדי שהכול יעמוד על תילו. וכבר הרבה שנים שהרוח הבריאה הזאת מנשבת משם לשאר הכנסים. זמנים זה זמנים. מקום זה מקום. הציבור צמא לתורה והתורה מוגשת לו בכלים נאים. כנס. כ־נס. ממש נס.
"נשים באות לשמוע"
ואי אפשר שלא להבחין בפער העצום בין משתתפים למשתתפות, זה קורה כמעט בכל הכנסים. רבי אלעזר בן עזריה כבר עמד על ההבדל שבין נשים לגברים כשדרש על פרשת הקהל, אולי אבי אבות הכנסים. הגברים באים ללמוד, הוא אומר, והנשים באות לשמוע. יש איזה כוח מיוחד אצל הנשים שמאפשר להן להגיע אל הכנסים הללו, כי הן מסוגלות לשמוע. זה לא פשוט לשבת שעות ארוכות ולשמוע. זה לא פשוט לשמוע דברים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם מה שאתה חושב, ולא תמיד אפשר למחות להגיב. זה בוודאי לא פשוט לאישה מבוגרת לשמוע מדובר או דוברת שיכולים להיות ילדים שלה, כמה ניסיון יש לה, ובכל זאת היא באה לשמוע. זה כל כך חשוב להיפתח להתבוננות שאיננה שלך, לשמוע נקי, אחר כך לבחון. התורה של הכנסים נקנית בשמיעת האוזן, ומי שמרגיש שהוא כבר יודע את כל התורה כולה, קשה לו לשמוע. פעם ביקשתי בצחוק בשיעור לגברים־בלבד באחד הכנסים: מי שהגיע לכאן מרצונו החופשי, שאשתו לא אמרה לו לבוא לכאן, שירים יד. אף אחד לא...
וגם זה בעיניי מסממני הגאולה. יש פריחה של לימוד תורה לנשים, לא כדי להתריס, לא בשם רצון להיות כמו ולהראות ולהוכיח. רק בשל צורך פשוט ועמוק כאחד - לשמוע תורה. לבנות חיים סביב המתנה הזאת. וכמה עושר כולנו מרוויחים מזה.
וכן, בשקט בשקט, בלי שנשמע בעצמנו, צריך לזקוף את לימוד התורה הנשי הזה גם לזכות המהפכה הפמיניסטית. וכן, ברור, לא צריך לצעוק, אני יודע גם כמה תחלואים ובעיות הביאה המהפכה הזאת, אבל אני בוחר להדגיש דווקא את אחת המתנות שקיבלנו ממנה, דווקא מפני שאנחנו חיים בעידן תרבותי מאיים שכזה, ויש לעיתים תחושה שהכול קם עלינו לכלותנו ולהנדסנו מחדש, ומן הסתם חלק לא קטן מהשיעורים בכנסי הקיץ הקרוב יעסקו גם בתחלואי הפוסטמודרנה והפרוגרסיביים ותרבות הלהט"ב ועוד כהנה וכהנה. ואני רק מציע לזכור שאם הדרך היחידה להתמודד עם כל הסער התרבותי הזה תהיה רק זעקת שוד ושבר ואנחה, לצערי אנחנו עלולים להפסיד במערכה. אם נבין את נקודת השורש האמיתית שמניעה את התהליכים הללו – משהו טוב יקרה.
כתר זה לא
והנה סיפור משעשע מאחד הכנסים של 'בניין שלם', והזדמנות להתנצלות פומבית. זה היה שיעור שמיועד לזוגות - מצד אחד של המחיצה נשים, מן העבר השני גברים. כולם על כיסאות פלסטיק. נושא השיעור: "להאריך את הפתיל", ובמילים אחרות: איך להתמודד עם הכעסים בבית.
הכול הלך כשורה עד שבעזרת הגברים קרס כיסא פלסטיק והאיש שישב עליו נפל על הרצפה. הפסקה בשיעור. האנשים מסביבו מתגודדים, מושיטים לו יד, מוודאים שהוא בריא ושלם. הכיסא כבר לא שלם, הוא יושב על כיסא אחר, והשיעור ממשיך. אבל, מעשה שטן, אחרי עשר דקות של לימוד גם בעזרת הנשים נשבר כיסא. ושוב המולה. וכשנדמה שכבר צלחנו גם את זה, איש שלישי נופל.
"תשמעו", אמרתי להם, "פעם ראשונה שאנשים בשיעור שלי באמת 'נופלים מהכיסא'. אלא שאני לא בטוח אם זה שיעור כל כך מוצלח, או שהתודות לחברת 'כתר'". צחקו. המשכנו. לשאר הכיסאות שלום, ונגמר השיעור על הכעס. בסוף השיעור, כך מנהג המקום בכנסים, השתרך תור קצר של אנשים שמבקשים לומר משהו. אחד מהעומדים בתור זה עתה יצא משיעור על התגברות על הכעס, למזלי, שאם לא כן היה ודאי כועס עליי. כשהגיע תורו הבנתי. הוא עובד ב'כתר'. אני אמרתי שאנשים נפלו מהכיסא והתודות ל'כתר', אבל הכפשתי שלא בצדק את החברה שלו: הכיסאות אינם של 'כתר'!!! אמרתי לו בחיוך שאני מתנצל, ואומרים שגם פרסום שלילי הוא פרסום, אבל זה לא הצחיק אותו.
אז הנה, בגיליון ה־1,001 של בשבע, אין במה מכובדת מזאת, אני מודיע קבל עם ועולם: זה לא היה 'כתר'. סתם זיוף.
לתגובות:liorangelman@gmail.com
***