מי שהאזין בשבועות האחרונים לבכירי הרבנים החרדים, לפוליטיקאים ולשופרותיהם הרשמיים, היה יכול לחשוב שממשלת השמד ביטלה לראשונה מאז קום המדינה את עצמאות החינוך החרדי, ובמחטף של רגע לפני הבחירות החליטה לכפות לימודי ליבה על כל תלמודי התורה. "אל תנסו לשנות אותנו כי לא תצליחו", מחה יושב ראש יהדות התורה, חבר הכנסת משה גפני, בכנס המכון הישראלי לדמוקרטיה, והבהיר כי "אין מציאות של ממלכתי־חרדי ולא תהיה, זה תרתי דסתרי". המנהיג הליטאי הבכיר הרב גרשון אדלשטיין, נשיא מועצת גדולי התורה, הוסיף וקבע כי מורים הבוחרים ללמד במוסדות מזרם החינוך המודרני במגזר "מפסידים את העולם הבא".
העיתון 'יתד נאמן', ביטאונם הרשמי של ראש הישיבה וראש המפלגה, הזדעק אף הוא ודיווח על "חרדה עצומה לנוכח התערבות בוטה ופגיעה חמורה בחינוך החרדי", ובשעשוע לשון תיאר "מזימה" ל"פיתוי כלכלי כדי לפגוע בלב 'ליבה' של היהדות הנאמנה", במטרה "שתלמודי תורה שלימדו על טהרת הקודש ישנו את מהותם וייעודם". אבל די היה בקפיצה קטנה לחיידר הקרוב כדי ללמוד שכמעט דבר לא השתנה, ומה שהיה הוא שיהיה: בחינוך החרדי, כעומק הליבה כך עומק התקצוב. ילמדו – יקבלו, לא ילמדו – לא יקבלו.
ובכל זאת, לא הכול פייק ניוז. הכותרות המפחידות האחרונות ב'יתד נאמן' אומנם אינן משקפות סכנה אמיתית ליהדות הנאמנה, אבל מאחוריהן עומד מאבק אדיר אחר, כנראה לא פחות חשוב, פנים־חרדי, על שליטה, כוח וכסף, בין העסקונה הליטאית שהעיתון מייצג ובין חסידות בעלז, מהגדולות והחזקות שבחסידויות בישראל, שהעזה להזיז להם את הגבינה. העילה לפרוץ המלחמה: הקמת רשת חינוך בעלזאית עצמאית שמאיימת על המונופול של רשת החינוך העצמאי הוותיקה, הנשלטת בידי הליטאים וחסידות גור, ולא פחות חמור מכך - תוך שיתוף פעולה עם הממשלה.
קינלי יתווך
לפני 75 שנה בדיוק, א' בתמוז תש"ז, שלח דוד בן גוריון לראשי 'אגודת ישראל' את "מכתב הסטטוס־קוו" ובו הצעה להסדרת יחסי הדת והמדינה שבדרך, במטרה לרתום את החרדים לסייע להקמתה. בין העקרונות שניסח בן גוריון, אז ראש הסוכנות היהודית, בארבעה תחומים מרכזיים, נכתב כי "תובטח אוטונומיה מלאה של כל זרם בחינוך", וכי המדינה תקבע את "המינימום של לימודי חובה" במקצועות כגון עברית, היסטוריה ומדעים. עשרות שנים חלפו, וכמו בכשרות, בשבת ובדיני משפחה – כך גם בחינוך, הסטטוס־קוו נשמר עד היום. אם יש שחיקה שלו, הרי שהיא דווקא לטובת החרדים, לא משהו ש'יתד נאמן' צריך למחות נגדו: הדרישה ללימודים כלליים בהיקף מינימלי לא באמת קיימת.
ככלל, מוסדות החינוך במגזר יכולים היום לבחור בין דרגות שונות של לימודי ליבה (מאפס אחוז ועד מאה אחוז) במסלולים שונים (כמו מוכר שאינו רשמי או מוסד פטור), והתקצוב הוא בהתאם, לפי רמת התחייבותם ללימודי חול, בשיטה דיפרנציאלית. בנוסף ניתנת להם עצמאות כמעט מוחלטת מבחינת הפיקוח הממשלתי עליהם בנושאים שונים. בפועל, המדינה מתקצבת כיום את רוב המוסדות החרדיים לפי הדרגה שהצהירו עליה ושנקבעה להם, בלי לוודא כראוי כי הם אכן עומדים במחויבות שלהם בעניין היקף הלימודים.
עם השנים קמו קבוצות שלא היו מרוצות מההסדרים הישנים וביקשו להקים מסלולים נוספים ללימוד ולתקצוב. אחת מהן היא של החרדים המודרניים, שטענו שהמוסדות עצמאיים מדי ואינם מעניקים לתלמידיהם לימודי ליבה ברמה מספקת. כמענה להם הוקם החינוך הממלכתי־חרדי, שבו צביון המוסד חרדי אך הוא נמצא תחת פיקוח מלא, ממלכתי לכל דבר (בדומה לממלכתי־דתי). קבוצה נוספת היא חסידות בעלז, שהרגישה מקופחת ביחס לאחרים בזרם החרדי המרכזי וביקשה אוטונומיה משלה. הרקע לתחושה הזו הוא השליטה של רשת החינוך העצמאי בתחום. רוב בתי הספר האשכנזים, מוכרים שאינם רשמיים, שבהם יש לימודי חול, משתייכים אליה. במקביל לה פועלת 'בני יוסף' הספרדית (המוכרת כ'מעיין החינוך התורני').
הרשת האשכנזית מזוהה, כאמור, עם הליטאים ועם חסידות גור, שאנשיהם מנהלים אותה ומחזיקים בתפקידים הבכירים בה, ובעלז, חצר גדולה וחזקה בפני עצמה, חשה כבר שנים כי היא מודרת ממנה. מסיבות משפטיות סבוכות ובזכות הסדרים היסטוריים שונים יש לרשת הגדולה גם מעמד מיוחד מול רשויות המדינה אפילו ביחס למוסדות אחרים שתחת אותו פיקוח, המוכר שאינו רשמי. המשמעות היא שחסידות בעלז, שתלמודי התורה שלה אינם שייכים לרשת, הייתה עד היום מקופחת גם מבחינת תקציבית, בלי יכולת לקבל תנאים דומים בדרכים אחרות. כעת, בתום משא ומתן ארוך עם משרדי החינוך והאוצר, הגיעו הבעלזאים להסכם היסטורי עם המדינה על הקמת מסלול עצמאי שבו יזכו לתקציבים נדיבים כמו הרשתות הגדולות (ואולי אף יותר מכך) בתמורה להרחבת היקף לימודי הליבה והידוק הפיקוח, וגם אצלם התקצוב יהיה דיפרנציאלי ולא בגישה של "הכול או כלום". מי ששימש שושבין למהלך הוא יושב ראש ועדת החינוך של הכנסת, חבר הכנסת משה (קינלי) טור־פז, שלו היכרות מוקדמת ויחסי אמון עם בכירי בעלז ומקורבי האדמו"ר מימיו כראש מינהל החינוך בירושלים, מה שסייע לצד החרדי לגבור על החשדנות האוטומטית כלפי הקואליציה ולפעול לקידום האינטרס המשותף.
בעלז־בלוף
טור־פז אומנם השתכנע כי ההסכם טומן בחובו בשורה אמיתית, אולי אפילו היסטורית, בעצם ההסכמה של אדמו"ר חשוב מהזרם המרכזי להקנות לחסידיו לימודי ליבה מגיל צעיר, ולכן נרתם לפרוש עליו חסות ולהובילו. אם הוא צודק, הרי שזעקות הגעוואלד של 'יתד נאמן' אכן מוצדקות. אלא שברחוב החרדי נוטים להסתכל אחרת על המהלך ולייחס לעסקני בעלז מניעים אחרים, זרים, ציניים משהו. רבים סבורים כי אנשי החסידות ניצלו את תמימות המתווך ואת רצונה של הקואליציה להציג לציבור הישג בדמות הרחבת לימודי הליבה לחרדים רק כדי להוציא מהמדינה תקציבים נאים, ועל הדרך גם לרשום ניצחון מתוק במאבק הפנימי מול החינוך העצמאי, כשבפועל מה שהיה הוא מה שיהיה. ואם כך, הרי שהמתקפות מצד היומון הליטאי, המזוהה עם הרשת המונופוליסטית, הן בעיקר על הזזת הגבינה.
כך או כך, כמו בחוק הגיוס ובסוגיות אחרות, גם כאן מתגלה ברית מפתיעה ומשעשעת בין ההנהגה החרדית ובין פוליטיקאי עוין כמו אביגדור ליברמן. שר האוצר חגג השבוע והכריז על "תוכנית משמעותית" שתקדם יציאת חרדים לשוק העבודה; 'יתד', מצידו, אימץ גם הוא את הנרטיב וזעק נגד החדרת "לימודי חול שהיו מחוץ למחנה החרדי בכל הדורות". ימים יגידו אם אכן מדובר בברית של אחיזת עיניים.
בשונה מהמאבק הליטאי נגד המהלך של בעלז, שאותו אפשר להבין (אם לא אידיאולוגית אז לפחות פוליטית־פנימית), את הקמפיין החדש של גפני ועיתונו נגד הזרם הממלכתי־חרדי, עד כדי גיוסו של הרב אדלשטיין למערכה, אפילו ביהדות התורה לא מצליחים להבין. ראשית - דבר לא השתנה או התחדש לאחרונה סביב שאיפתם של חרדים מודרניים להקים לילדיהם מוסדות חינוך שבהם ילמדו את מקצועות הליבה ברצינות וברמה גבוהה. שנית - גם אם מדובר במגמה מזדחלת שפוגעת אט אט בחינוך העצמאי, כרגע היא בוודאי שולית והיקפיה מזעריים, והניסיונות לבלום אותה בכוח בתזמון הזה מנוגדים לאינטרס הפוליטי המובהק של המפלגה. אם מטרת־העל של יהדות התורה בבחירות 2022 היא לבלום את זליגת המצביעים המודרניים למפלגת הציונות הדתית, עליה לחבק כעת את המודרניים, לפחות עד תחילת נובמבר, ובוודאי שלא להתנכר להם ולדחוק אותם בידיים לזרועות בן גביר וסמוטריץ'. ומה יסביר גפני? שהיא הנותנת! אם זה נראה לא חכם וחסר היגיון פוליטי - כנראה שמדובר במאבק נקי וטהור, הכי לשם שמיים.
הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות
לתגובות: Kobi.nachshoni@gmail.com
***