בפעם הראשונה שנכנסתי לסניף הביטוח הלאומי הייתי בן 12. זה היה כמה חודשים אחרי שאבי נפטר בחטף והוא בקושי בן 44. ליוויתי את אמי שנאלצה לעבוד אז כמורה בשתי משרות (בתיכון בוקר ובלימודי מבוגרים בערב) שביקשה לברר מדוע לא מתקבלת קצבת השארים. בגלל שתי המשרות זו הייתה שעת קבלת הקהל היחידה שהיא יכולה הייתה להגיע אליה.
היינו שם יותר משעה והתור לא התקדם. כשאמי, העדינה בנשים שהייתה בכלל בהלם באותם ימים קשים, העזה לשאול את הפקידים בשקט האם כדאי לה להמתין, אחד מהם פתח עליה את הפה ובייש אותה לפני כולם. יצאנו גם בלי תשובה לגבי הקצבה וגם מבויישים עד לקצות אצבעותינו. לעולם לא אשכח את פרצופה הכואב של אמי באותם ימים נוראים של 1982, לפני ארבעים שנה.
כדי שלא יהיו עוד פנים כואבות כמו אלו של אמי הטובה, עבדתי במשך שלושים השנים האחרונות בתחום ולאחרונה אף העמדתי את עצמי כמועמד לניהול המוסד לביטוח לאומי. הצגתי תכנית מפורטת לשינויים במוסד, שינויים אמיתיים (מעבר להכנסת מחלה כזו אחרת לספר הליקויים ולשינוי טכני במבחן כזה או אחר כפי שנעשה עד כה מהסוג שלא פוגע בשיטה אלא מעט משייף את מגרעותיה) שהיו הופכים את הביטוח הלאומי למה שהוא אמור היה להיות: ביטוח ולא מס. מוסד למדיניות חברתית ולא פלטפורמה של קומבינות לפרנסת מקורבים בחברות סיעוד או חברות קדישא ובוועדות רפואיות כיוצ"ב.
לשמחתי שר הרווחה מאיר כהן וראש הממשלה יאיר לפיד התלהבו מהתכנית ובחרו לתמוך בה ובי למרות שאיני איש מפלגתם ומעולם לא הייתי.
לפני כשעה נודע לי שוועדת גילאור לא אישרה את מועמדותי. נימוקיה טרם פורסמו ואני ממתין להם בשקיקה שכן לא הייתה שום מניעה משפטית למינוי (למרות מה שנאמר במסגרת מסע הסיכול שנוהל נגד מינויי על ידי בעלי אינטרסים רבי עוצמה ונציגיהם בתקשורת שכתבו דברים שהקשר בינם לבין המציאות הוא בערך כמו הקשר ביני לבין כדורסל).
כך שזה עוד לא נגמר, אך לעת עתה אני מבקש להודות לכולכם על התמיכה האדירה ומחממת הלב שזכיתי לקבל במהלך המסע הזה. אין לי שום כוונה או יכולת להרים דגל לבן. אחרי הכל מדי יום נכנסים לסניפי הביטוח הלאומי מאות זכאים שיוצאים שלא בצדק כואבים ורמוסים משם בדומה לאופן בו יצאנו אמי ואני אז בימים הנוראים של 1982. וגם בגללם אין לי את הזכות להתייאש.