רועי אביקסיס
רועי אביקסיסצילום: באדיבות המצולם

ליל שישי בקהילת "מזרחי לה קאסה" (הבית) בבואינוס איירס. קהילת מזרחי לה קאסה, קהילה צעירה בסך הכול 6 שנים קיימת . חבורה של אנשי עסקים צעירים ואידיאליסטים הקימו קהילה ציונית דתית חדשה.

השבת נכנסת בשעה 17:30 אבל תפילת ליל שבת מתחילה בשעה 20:00 בכל שבת קיץ וחורף כי רבים מהאנשים צריכים לסיים את העבודה ולהגיע לבית הכנסת.

בית הכנסת מתמלא מפה לפה. הרב דויד סעיד שליח ההסתדרות הציונית ואשתו שרה שליחת בני עקיבא העולמית המשמשים גם כרב ורבנית הקהילה מחלקים לכל הנכנסים כוסית של לחיים. הרב דויד מתנפל על הנכנסים בחיבוקים והם עונים לו בחיוך ענק ובחיבוק ממושך.

ברגע אחד כל הקהל עומד על רגליו ופותח בקבלת שבת מלאת ניגונים ושמחה. ניכר שרוב רובם של המתפללים הינם כאלו שחזרו בתשובה לא מזמן. שיא התפילה הוא מיד לאחר "מזמור לדויד".

הרב דויד נותן סימן ושרה בעזרת הנשים מקבצת סביבה את כל הנשים ובאחת נפתחים שני מעגלים של הגברים ושל הנשים ובמשך דקות ארוכות המעגלים עומדים חבוקים ושרים בדבקות-לכל מקום שאני הולך אני הולך לארץ ישראל.

בסיום התפילה, לקראת השעה 22:00 בלילה, הרב דויד מציג בפני כל הקהל את העולים לארץ בשבוע הקרוב ושוב מעגל גדול של ריקודים נושאים על כתפיהם את העולים לארץ השבוע.

את החוויה המעצימה הזאת חווינו, חברי ואני, השבוע בכנס הציונות הדתית המתחדשת שהמערך לשירותים רוחניים של ההסתדרות הציונית הובילה יחד עם ארגוני השליחות של הציונות הדתית עבור מנהיגים של הקהילות באמריקה הלטינית.

אבל אני מודאג, אני מודאג כי אני רואה שבכל הקהילות בו קיימת ציונות דתית פעילה הקהילה הולכת וקטנה. רבים רבים מבני הקהילות עולים לארץ, המנהיגות המובילה עולה לארץ והתוצאה הישירה היא שבתי ספר נסגרים, קהילות נחלשות, נוצרים "חורים" של שכבות גיל שעולים לארץ, חסרה מנהיגות דתית ציונית.

אנו שמחים מכל עולה חדש לארץ ומאמינים שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל- אך לצערנו אם נמשיך רק בדרך זו נזכה לגעת רק ב- 5% מבני הקהילה שעולים לארץ ונפקיר את 95% מהיהודים במדינות השונות אשר רובם אינם חברים בקהילות או שותפים לאיזושהי פעילות יהודית ציונית.

אני מודאג כי הציונות הדתית לא יכולה ואסור לה להניף דגל אחד של עליה! עליה! עליה! ולהפקיר את מרביתו של העם היהודי שאינו בשל או אינו רוצה לעלות לארץ. את מקומנו הולכת ותופסת ההתבוללות ולהבדיל העולם החרדי מזהה את האתגר ונענה לו במסירות.

העולם החרדי מגויס באופן מלא . הוא מגייס מיליונים רבים מתורמים, הוא פונה לקהלים חדשים ומפעיל תוכניות בתפוצות ובישראל עבור צעירים יהודים בחו"ל, חדשות לבקרים נפתחים מוסדות חינוך חדשים ואני מודאג כי נראה שבהרבה מהקהילות באמריקה הלטינית מוצעת רק דרך אחת – יהדות דתית אורתודוקסית ללא מדינת ישראל שנוכחת באמונתה.

אני מודאג כי מצאתי בכנס מנהיגים אובדי עצות- בתי הספר מצטמצמים והעול הכלכלי הולך ומתגבר, אין בנמצא מנהיגים רוחניים דוברי השפה המקומית ודוברי שפת הציונות דתית ובצר להם המנהיגים פונים אל העולם החרדי שתופס את עמדות המנהיגות החינוכית בתוך הקהילות.

ואני מודאג כי אני רואה את הבדידות של המנהיגים. הם לבד. הם שבחרו לקחת אחראיות ולהעמיס את כתפיהם את עתידה של הקהילה והם חשים תחושה קשה של כשלון. הקהילות המפוארות הולכות ונעלמות- וכל זה תחת המשמרת שלהם.

ואני מודאג- כי אני יודע שאנחנו כל כך מתקשים למצוא שליחים שיסכימו לצאת לשליחות לתקופה משמעותית כרבני קהילות ציונים, כמנהלי בתי ספר , כשליחי הוראה- ואני יודע שאנו מתקשים למלא את החובה שלנו כלפי המנהיגים שלנו בקהילות.

אני מודאג אבל אני לא מיואש. כי אנחנו צריכים לעשות shift בתפיסת העבודה שלנו ולהתחיל לצעוד בדרך חדשה.

חובה עלינו להמשיך ולהניף אל על את דגל העליה אך נוכל לעשות זאת אך ורק אם לדגל הזה יצורף עוד דגל והוא יונף באותה העוצמה- דגל חיזוק הקהילות היהודיות והמשך בנייתם של קהילות יהודיות ציוניות בתפוצות. נרים את שני הדגלים בגאווה ונאמר גם זו וגם זו היא חובתנו.

נפעל במלא העוצמה לעורר את הציבור הציוני דתי בישראל למסור נפשו לשליחות בתפוצות. לא עוד שליחות לשנתיים או שלוש אלא שליחות של חמש ועשר שנים. שליחויות שתאפשר לבנות תהליכים ולקצור פירות משמעותיים.

נפעל באהבה גדולה לחפש את היהודים שלא קשורים לקהילה ולהציע להם את דרך הציונות הדתית שהיא קרובה לליבם ,טבעית עבורם, שובה את עולמם ויש בה כדי להחזיר רחוקים לגבולם.

נפעל במלא העוצמה כדי לגייס את העולם הפילנטרופי להשקיע מהונו כדי להבטיח כי משנת הציונות הדתית תמשיך להישמע בין כותלי בתי הספר, בתי הכנסת ותנועות הנוער.

שונה היא קהילת לה קאסה מהתופעה שאני כל כך מודאג בגינה.

אחד מרגעי השיא של הכנס היה מפגש עם "בית הספר לשליחות" של קהילת לה קאסה- חבורה של צעירים מקומיים בני 25-30 שלקחו על עצמם להיות "שליחים". ההבנה שכל אחד חייב להיות "שליח" לא משנה אם הוא מישראל או מהקהילה לכל אחד יש משימה בחיזוק הזהות הציונית והדתית. הרב דויד ושרה הבינו שכדי להבטיח את שגשוג הקהילה גם אחרי עליית המנהיגים מבני הקהילה ,הם לא יכולים לסמוך רק על עצמם, יגמרו שנות שליחותם ומי יבטיח שיבואו כוחות חדשים מהארץ להמשיך את העבודה. הם הבינו מה שאנחנו צריכים להבין ולהפנים . ללא חיזוק הקהילה היהודית המקומית ועיסוק ב- 95% מהקהילה היהודית שטרם עלתה, לא נצליח להמשיך את מפעל העלייה שאנחנו כל כך גאים בו, לא נוכל להמשיך ולשיר "לכל מקום .. אני הולך לארץ ישראל".

___________________________________________________________________

עו"ד רועי אביקסיס, ראש המערך לשירותים רוחניים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית ונציג המזרחי במוסדות הלאומיים.