הצצה לעולמו הפנימי של הרב: לבטים, רגשות, תובנות

אין דבר בעולם שאני אוהב יותר מחתונות. הרגע המרטיט בו עיניים בורקות נפגשות והחתן לוחש באוזני כלתו את מילות הקסם: "הרי את מקודשת לי" - משגר גל אנרגיה שמאיר את הלב של כל הנוכחים. בשנים האחרונות זכיתי להשתתף בכמה מאות כאלו.

לא מפני שיש לי כל-כך הרבה חברים רווקים שמצאו לפתע את שאהבה נפשם, אלא שכרב מזמינים אותי לפעמים לערוך חופה. אני שמח להיענות כשאפשר ורואה בזה סוג של חוויה מאזנת.

חלק בלתי נפרד מתפקיד הרב הוא ללוות אנשים ברגעי כאב, חולי ואובדן ולהיחשף לצער וייסורים. כנגד זה טוב ללגום לפעמים גם מגביע השמחה ולהיות שותף ברגעים הזוהרים והיפים של החיים.

חתונה לדוגמא

לא אשכח את הלילה בו עמדתי לצד החופה ורגע לפני שהטקס התחיל ניגשה אלי ילדה בת 11 ושאלה: "מי אתה?". תהיתי למה היא פונה דווקא אלי, אך הנחתי שכנראה מפני שהכיפה שלראשי היא היחידה באולם.
"מי את חושבת שאני?", החזרתי לה בשאלה.

"אתה הכומר?", היא הציעה.

הייתי בהלם. אחרי הרהור נוסף קלטתי שכך עובד הראש של ילדה ישראלית שהחתונות היחידות שראתה עד כה היו על המסך. שם תמיד הכומר חיתן את בני הזוג והיא פשוט לא מכירה אופציה אחרת. הסברתי לה שאני הרב ואנחנו הולכים לערוך חופה יהודית. נחמה קטנה היתה לי כשהיא ניגשה אלי בסוף הטקס ואמרה: "היה נורא יפה, מר רב. היית ממש אחלה".

טעם החיים

בתור טקס של פעם בחיים (לפחות כך מקווים בני הזוג...) נערכים אליו באופן מיטבי ודואגים שהכול יהיה מתוקתק עד הפרט האחרון. רק מה לעשות שלחיים יש תחביב מעניין: להפתיע אותנו. גם בחתונה יכולים להתרחש בלת"מים מביכים, למשל זה שהתרחש לידידי, הרב משה.

ברגע המכריע בחופה שלף החתן את קופסת הטבעת מכיסו, אך נדהם לגלות שהיא ריקה. לקח לו שניה לשחזר מה קרה: בערב הקודם קפץ אליו לביקור חברו הטוב. החתן הגאה הציג בפניו את יצירת הפאר אבל שכח להשיבה לקופסא.

600 המוזמנים תלו עיניים בחתן הנבוך וברב ותהו: מה יעשה? איך ימשיך את הטקס בלי טבעת? הרב לא איבד אף עשתון ופנה לאם החתן: "האם תהיי מוכנה לתת לבנך את הטבעת שלך כדי שיקדש בה את כלתו?". להפתעת כולם האמא סירבה.

היא מיהרה לנמק: "ירשתי את הטבעת הזו מאימי עליה השלום. נדרתי שלעולם לא אסיר אותה מאצבעי!". הרב לא וויתר ופנה לקהל: "האם יש כאן מישהו שמוכן לתת לחתן טבעת במתנה?".

הדממה שהשתררה הדהדה בקול רועם. כנראה גם החבר'ה חששו לתת תכשיט כה יקר לחתן ומי יודע מתי יקבלו החזר תמורתו. הבחור שכמעט פרץ בבכי הביט ברב שלפתע נצנץ רעיון במוחו. הוא פנה למנהל האירוע וביקש פחית קולה.

הרב פתח אותה ושלף ממנה את הלשונית ואמר: "ארז היקר, אתה עומד להיות החתן היהודי הראשון בהיסטוריה שקידש את אשתו בדרך כה מיוחדת. חזור אחרי: "הרי את מקודשת לי בלשונית זו של פחית קולה כדת משה וישראל". הקהל היה מלא התפעלות מהאלתור המקורי והטקס עבר בהצלחה.

לכל מי שתהה האם הלשונית שווה פרוטה, ובכן, הרב משה הזדמן כעבור זמן מה למפעל של קוקה קולה נכנס למנהל החשבונות ובירר את השווי המדויק של הלשונית. מקודשת מקודשת מקודשת!

מכת חושך

אצלי ב"ה לא נעלמו טבעות אבל כן קרתה תקלה אחרת: החשמל נפל באמצע החופה. בחושך שנוצר השתרר בלאגן והמולה, כשכל צד מושך לכיוון אחר: "תמשיך את הטקס ככה", תבע אבי החתן. "לא, תמתין שיחזור האור", התעקש אבי הכלה.

הזוג הצעיר היה נבוך והרעש מהקהל הלך והתגבר. נשאתי תפילה ליושב במרומים שיאיר את עיניי ואחרי דקה של המתנה קרה הנס: "ויהיה אור". נטלתי את המיקרופון שחזר לפעול ואמרתי: "קרן ועידו היקרים. גם בחיים מופיעים לפעמים רגעים של חושך. יש קשיים, מכשולים ומשברים.

אבל אני בטוח שבכוח האהבה היפה והעוצמתית שלכם תצליחו להתגבר על הכול ותאירו ביחד באור גדול". הקהל מחה כפיים בהתלהבות ומישהו אפילו ניגש לשאול אותי אם התקלה היתה מתוזמנת מראש. אין לי ספק שאת החתונה הזו יזכרו עוד הרבה זמן.