אנחנו נהגי מרוצים. החיים שלנו מורכבים מיומיום אינטנסיבי, כי זה הקצב בארצנו הממהרת, ועל גביו מדי פעם מצטייר לו מסלול. מרוץ לחתונה, מרוץ למעבר דירה, מרוץ לסיום תואר ראשון. השבוע הגענו לקו הגמר של מרוץ משמח במיוחד: מקצה בת־המצווה של בתנו. תודה על הברכות, בקרוב שמחה בביתכם.
זה היה קצת מתיש. בחודש האחרון רשימת המשימות היומיומית התחפשה לאקורדיון: מתקצרת ומיד מתארכת שוב, משמינה ממשימות חדשות ומרזה ושוב משמינה. ברוך ה'. זכות גדולה לחבוק בת, לגדל אותה ולחגוג את כניסתה לנועם עול מצוות.
היום זה נראה לנו מובן מאליו. הילדה בת 11 וחצי? הגיע הזמן להתארגן לבת־מצווש. המהדרין מתחילים אפילו ביום הולדת 11, קוראים לזה "שנת בת־מצווה", פותחים אותה בשוקו וקצפת ומפזרים את ההכנות הרוחניות־חווייתיות על פני שנה שלמה. טוב נו, מה החידוש, אתם שואלים. אבל אם נביט רק דור אחורה, לא יותר, לא נפליג לאחור מאתיים או שלוש מאות שנה, רק שלושים - ניזכר שאז הדברים נראו אחרת.
התקדמות ללא הפגנות
כשהיינו ילדים, בר־מצוות נחגגו בקול תרועה רמה. בית כנסת, קריאה בתורה, סוכריות. ואחרי זה אירוע: חדר אוכל או בית כנסת ואפילו אולם שמחות. לבנים החוגגים נקנו חליפות, הוזמנו נגן או תזמורת, וקרובים וחברים מכל הקשת. כולם באו לחגוג ציון דרך משמעותי בחייו של הבן. כניסתו לעול מצוות.
לבנות, לרוב, לא חגגו. מקסימום מסיבת יום הולדת משודרגת. אצלי היה זה "ערב חיות" בסלון הבית. חברות חגגו יום הולדת כיפי במיוחד, גדוש כיבוד וממתקים, ומפעילה שהפכה את המסיבה למגניבה. כל זכר לאירוע שהוא נקודת ציון רוחנית־תורנית לא היה. העובדה השולית, שלא רק גברים חייבים במצוות, אלא גם נשים החל מגיל 12, לא הובאה בחשבון.
ובכן, העולם השתנה. בת־מצווה נוכחת וקיימת במרחב הציבורי. והיופי הוא שזה קרה בלי הפגנות גדולות, בלי כתבות תחקיר נוקבות, בלי מלחמות. ההחלטה לחגוג את קבלת עול המצוות של הבת לא מתקבלת בראש חוצות, אלא במטבח, בקפה המשותף של אחרי־שהילדים־הולכים־לישון. בשקט ובנחת. הציבור זז לכיוון הזה בתנועה טבעית, מתבקשת, לאור ההתקדמות הכללית במקומן של נשים בעולם. וכיף לראות שההתקדמות לא מתרחשת רק במישורי העבודה־לימודים ועולם החול, אלא במקום הכי חשוב: בקודש.
ובכל זאת, לא מדובר באירועים או נקודות ציון שהן העתק־הדבק. לבנים יש תפילין וקריאה בתורה, ולבנות אין. וכמו במקרים רבים, דווקא היעדרו של התוכן הטבעי הכמעט מוכתב מלמעלה, מחייב את ההורים לצאת ולתור אחר מהות מקורית. החיפוש הזה, ועוד יותר - התוצאות שלו, עשירים, יצירתיים ומאפשרים.
כן, הורי הבנות יכלו להסתפק בשמלת כלה לחוגגת, צלם מגנטים שינציח כל חיוך ובופה ממתקים שמשמח לבבות של רופאי שיניים. אבל ההורים מבקשים שתהיה כאן עבודה רוחנית־ערכית משמעותית. וכך קורה שבנות מתנדבות לקראת אירוע בת־המצווה, פוגשות מנהיגות ודמויות מעניינות, לומדות משנה או גמרא או ספרים שנכתבו ממש לכבודן בהלכה, במידות, במנהיגות. סופרמרקט של תוכן. רק תבחרו.
נדמה לי שגם הבנים מרוויחים מכל זה. גם אצלם הכנות לבר־המצווה הן כבר הרבה מעבר לפרשת השבוע וללימוד על הנחת תפילין. גם הם נפגשים עם דמויות מיוחדות או מארגנים פרויקט של חסד לקראת היום המרגש. יש כאן תנועה הדדית, סוג של היזון חוזר בין בני־המצווה לבנות־המצווה. קצת ממה שמתרחש בין עולמות הרוח של נשים וגברים בעולם המבוגרים. מפה לשם ומשם לפה. נהדר.
להתחבר למטען רב־עוצמה
בעבר חשבתי שהילדים מקבלים עול מצוות מוקדם מדי. הם עוד לא ממש התבגרו, מה הם מבינים במצוות ובעול ובמחויבות. ככל שהשנים חולפות אני מבינה שנקודת הציון של בת־המצווה היא גם נקודת ההמראה לגיל ההתבגרות, לגיל מופלא שבו הילדים חוקרים את המקום שלהם בעולם, את האישיות שלהם, מי הם ביחס לבית, ביחס לחברה וביחס לעולמם הדתי. מסע ארוך ומפרך שיש בו עליות והרבה מורדות, שעות שינה שלא ייספרו מרוב ועימותים עם ההורים. נקודת הציון של גיל 12 מתרחשת רגע לפני שכל זה קורה. כבר רואים באופק את ההר הזה שעוד רגע הבת תתחיל לטפס עליו במסע חייה. ההכנות המשותפות לבת־המצווה, שמקדימות את כל זה, הן מתנה וסוג של צידה לדרך לבת ולהורים.
תכנון חגיגת בת־מצווה מביא איתו שיח עם הילדה. ההורים אומרים מה חשוב להם שתכלול השמחה, והבת מספרת מה משמעותי לה. יש הורים שלא יוותרו על דרשה של הבת, ויש בנות שלא יוותרו על מוזיקה טובה. יש הורים שירצו שסבא וסבתא יברכו, ויש בת שמאוד חשוב לה הבוק עם הצילומים. כל אחד מנמק את מחשבותיו, את בחירותיו ועקרונותיו, וכשיש התנגשות - זו הזדמנות לנהל משא ומתן כשהלב עדיין פתוח וקרוב. זו שעת כושר לדבר יחד על ערכים: את מי אנחנו מזמינים ואת מי אסור לשכוח, אילו משאבים אנחנו משקיעים באירוע ומה הגבולות, איזו מוזיקה תושמע ואילו שירים לא יתנגנו בשום אופן בתוך האולם. זה לא תמיד פשוט, אבל שני הצדדים מתאמנים על שיח במגרש של הגדולים, שני הצדדים מתרגלים הקשבה כנה ואמיתית, שני הצדדים מבינים שלכל צד יש את הדברים שחשובים לו. בדיונים האלה הבת גם נחשפת ליסודות חינוכיים של ההורים, היא זוכה לגשת אל מאחורי הקלעים של המפעל החינוכי שנקרא משפחה ומבינה שיש היגיון מאחורי הכן והלא.
בבת־מצווה, כמו בבר־מצווה, חוגגים לא רק את היכנסם של הילדים לעול מצוות. זו חגיגה סביב הילד או הילדה. מספרים בשבחם, מברכים אותם, מפנים להם את מלוא הבמה, מאמינים בהם. הילדים מתחברים למטעֵן רב־עוצמה שייתן להם כוחות להתחיל את הדרך המפרכת והחשובה. וגם אם הם ישכחו לפעמים שאתם אוהבים אותם הכי בעולם, תוכלו אתם, ההורים, לדפדף באלבום בת־המצווה ולדעת שהילדה המתוקה שמצולמת שם תחזור אליכם יום אחד, בוגרת, אחרת, אבל גם מכילה ומחזיקה את כל מה שנטעתם בה.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***