קבוצת הווטסאפ של הורי כיתה ב' בבית הספר היסודי 'שחף' בהרצליה פעילה כל השנה, וביתר שאת בימים האחרונים. מי יקנה מתנת סוף שנה לצוות המורים? שאלה רינה מהוועד. ולמה רק למורים? מיהר אבנר, שרק קולות בודדים הפרידו בינו ובין רינה, ומעולם לא השלים עם הגזרה שהיא בפנים והוא בחוץ: למה לא ברור שקונים לאב־הבית? שאל, ולמזכירה? ולמנקות שדואגות בסוף כל יום שיהיה נקי כאן גם מחר? כן, כן. נכון. גם להם מגיע, הסכימה אחת האימהות, ומיד אחריה צרור הסכמות באצבע זקורה. מה זה אב בית? שאל אבא אחד. שרת, השיב אבא אחר, ומיד מחק. ואחרי שהחליטו שכל אחד יוסיף כמה שקלים ויקנו לכולם כמו שאבנר אמר, התחילו רשימות למסיבת הפרידה מהמחנכת, מי מביא מה. פעם קפצו כולם על הכלים החד־פעמיים, עכשיו כיכבו הבמבה והבייגלה, ובתוך שניות נחטפו החטיפים. אחרי שאבנר העיר שמן הראוי היה שבמקום חטיפים יביאו פירות, מישהו כתב שמן הראוי היה שלא להתווכח על כל דבר, ואז נפלה פצצה. רינה, מהוועד הנבחר, העבירה לקבוצה הודעה שזה עתה קיבלה מהמנהלת:
"חשוב ביותר!!! שימו לב – מחר בתשע בערב תיערך פגישת זום בהשתתפות הצוות החינוכי וכל הורי כיתה ב'. כל שנוכל לומר כעת הוא כי מדובר בשאלת זהות של אחד מילדי הכיתה. נוכחותכם מתבקשת מאוד".
פתאום מסיבת הסיום לא עניינה אף אחד. ניחושים וניחושי ניחושים, איזה ילד ואיזו זהות. ולמה מודיעים מעכשיו לעכשיו, ומה זה כל הסודיות. דברים קורים מאחורי הגב וכבר אי אפשר לדעת כלום בבית הספר הזה, התלונן אב אחד. אבל אחת האימהות בכלל לא הבינה: מה עושים עניין? חשבתי שכבר התקדמנו קצת בשנים האחרונות. ומישהו כתב: צודקת, בואו נסגור את החלוקה של השתייה המתוקה והבייגלה. ומישהי כתבה לו לך תמכור בייגלה. והוא החזיר לה: את כל כך המאה העשרים. ומישהו כתב: אולי די. תתקדמו.
בערב של הזום נגמרו העקיצות. "חשוב לי לשוחח איתכם במסכים פתוחים ובפנים גלויות", ביקשה המנהלת, והמסכים הגלויים גילו פרצופים מתוחים, חוץ מגברת אפרתי שהמצלמה הראתה חצי ממנה שוטף כלים ורעש קרקושי הכלים וזרימת המים היה נורא, ולקח הרבה מדי זמן עד שהסבירו לה בפעם האלף בשנתיים האחרונות מה זה "מיוט". אחרי שהשתתקה נתנה המנהלת את רשות הדיבור ליועצת שהובילה את התהליך החינוכי עם תומר. תומר חירותי! מכולם דווקא תומר? מי היה מאמין. הורי כיתה ב' לא ראו את זה בא. כל היום במגרש הכדורגל. אם לומר את האמת, כבר בגן חובה הוא נמנה עם המרביצים. לא מישהו שאתה מצפה ממנו שככה פתאום. אבל השנים האחרונות כבר לימדו שהכול יכול להיות. כדורגלנים, שחיינים, זה חוצה מגזרים. אז הנה, עכשיו גם מרביצנים.
"תודה על ההשתתפות", אמרה היועצת, "העובדה שמאתמול להיום פיניתם זמן ראויה להערכה. זמנכם יקר לי, ועל כן ניגש מיד לעניין. לאחר תהליך שארך זמן רב, תומר שלנו, ואני שבה ומדגישה, תומר שלנו, שאני סמוכה ובטוחה שימשיך כמובן להיות תומר שלנו – ובכן, תומר חש עצמו כחרדי".
אבנר מהכמעט־ועד לא התאפק, פתח מיקרופון ואמר, כמעט צעק: "לא הבנתי, מה זה 'חש עצמו' חרדי? הילד בן שבע. את קולטת מה את אומרת עכשיו? בן שבע. כביש הוא לא חוצה לבד. חרדי?!" ועוד אחד אמר: "השתגענו כאן לגמרי", ומישהו שלישי: "אני מגדיר את עצמי ינשוף. יופי, אז אני ינשוף?" ורק בזכות רינה מהוועד היה אפשר להמשיך בערב: "חברים", אמרה רינה, "אני רק מזכירה שההורים של תומר איתנו בזום. אני חושבת שזו שעת מבחן עבורנו. זה הזמן להתעלות". ייאמר לשבחם של הורי כיתה ב' שכשמגיע הזמן להתעלות הם מצליחים להתעלות, ייאמר לגנותם שההתעלות נמשכה רק דקות ספורות. במעט הדקות הללו הסבירה היועצת בכמה מילים על התהליך: "באופן טבעי, בשל צנעת הפרט, לא אשתף באופן נרחב. די אם אומר שזה שלוש שנים תומר אינו חש עצמו חילוני, או אולי ראוי שאדבר בשפה חיובית: חש עצמו חרדי. צוות מקצועי ממשרד החינוך מלווה אותו בדרך אל זהותו החדשה, ועושה מלאכתו נאמנה. תומר מבטא קושי גדול ללכת בלי כיפה. אולי לנו קשה להבין, אבל בשיחות הייעוץ אמר לי שהוא מרגיש כמי שהולך עירום. ככה ממש – עירום ועריה". "עדיף שילך עירום", אמרה אמא אחת. "מי את שתחליטי לו?" שאלה אמא שנייה. "מי הוא שיחליט לעצמו?" אמר הורה נוסף, "רק בעוד שבע שנים יעלה במעלית לבד". "חברים, אנחנו שוב מאבדים את זה", אספה רינה מהוועד. היועצת הייתה אסירת תודה והמנהלת פלטה, מתפלאת: "איך אפשר להשוות בחירת זהות לעלייה במעלית..."
"הבה נדבר מעט על משמעותה של הזהות החדשה של תומר שלנו", המשיכה היועצת, "תומר מרגיש שאינו יכול לשבת בכיתה שאין מזוזה בכניסתה". "אז עכשיו כפייה דתית?" גברת אפרתי הפסיקה באחת את שטיפת הכלים. "חלילה, חלילה", הרגיעה היועצת, "הבהרנו כמובן לתומר ולהוריו שכפי שהוא חש עצמו חרדי, כך ממש בני הכיתה האחרים חשים עצמם חילונים. ילד ילד ותחושתו. על כן יונחה אב הבית להקים חדרון קטן בתוך הכיתה, קירותיו יהיו שקופים ובפתחו נתקין מזוזה". רינה מהוועד הנהנה בהתרשמות, הפנים של שאר ההורים הפכו מהמומים לזועמים. "כמובן שבהתאם לזהותו החדשה של תומר הוא יבוא לבית הספר לבוש כחרדי, ואנחנו נשוחח עם ילדי הכיתה ונלמד יחדיו כיצד עלינו לכבד זאת. בתהליך הדרגתי נפנים שלא ללעוג לציציותיו, לכיפתו וללבושו. שחוּק אבל נכון – נלמד להכיל". אב מבועת אמר: "נהדר, ואחר כך יצוצו בכיתה עוד כמה כאלה שירצו קצת צומי וחדר משלהם וירגישו את עצמם חרדים פתאום". אבל היועצת אמרה: "מי אנו שנשפוט? זה שלו. זה כל כך שלו". את הפגישה חתמה בבקשה: "אנא מכם, אל תדברו עם ילדיכם על אודות תומר מטוב ועד רע. הנושא עדין, ואין טוב מניסיונם העשיר של אנשי הצוות שלנו, שעברו השתלמות ממש לאחרונה בנושא שינויי מגדר וזהויות, על מנת לרכך ולהכין את הילדים". "באמת חשבתם שזה ייגמר בדוכן תפילין ממול?" כתב מישהו בצ'אט, אבל פגישת הזום הסתיימה והיועצת לא הספיקה לתקן.
למחרת בכיתה סיפרה המחנכת לתלמידים סיפור שתורגם מאנגלית, על ילד יהודי־אמריקני־חילוני, יוסי, או כשם החיבה שלו, יוס, שבכיתה א' מצא עצמו חרדי. "Yoss the Doss", הקריאה ותרגמה. זה התחיל בצחקוקים והמשיך בהבנה. הלוואי שהורי השכבה היו לומדים דבר או שניים מילדיהם, איך בסוף הסיפור ניגשו אליו כולם לחבק ולתמוך, ואיך קיבלו בהבנה כשאמר לבנות שהוא שומר נגיעה. ומישהי לחשה לו באוזן, רחוק מספיק: "אם יהיה לי אומץ, אחרי החתונה אני עם הדבר הזה על הראש, נו, איך קוראים לזה?" ותומר ידע לומר: "שביס".
סגן ראש העיר היה סבלן קצת פחות. הוא צייץ בטוויטר: "הנדוס תודעה בגיל שבע? בעל הבית השתגע". ובעל הבית, הלא הוא ראש העיר שמקפיד לתת גב זה זמן רב לדוכני התפילין ונרות השבת, מיהר להשעות אותו מתפקידו. בהודעה לעיתונות פרסם: "צר לי על סגני לשעבר, חבר המועצה, שבחר להתנגח במחנכת המוערכת ובבית הספר, והפיץ את הדברים בפורומים חשוכים אשר הטילו דופי במשפחתו של הילד החרדי. כן. חרדי".
רינה מהוועד מיהרה להצטרף: "אני דוחה בשאט נפש את הפרסומים המכוערים, ושולחת חיבוק חם לילד ולמשפחתו. אני משוכנעת שרוב שותפיי להנהגה והורי העיר חושבים בדומה לי".
ורק קומץ צעקנים התקבץ מול בניין העירייה והרים שלטים בגנות ההדתה.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***