דריסת רגל גסה בחדר הטיפול

ד"ר צבי פישל פרסם לאחרונה מאמר דעה שבו הביע את תמיכתו בחוזר המנכ"ל שהוציא פרופ' נחמן אש האוסר "טיפולי המרה".

פישל התייחס ברגישות להתמודדות המורכבת של ההומוסקסואל הדתי הקרוע בין אמונותיו לנטיותיו, והציע מספר פתרונות.

את האפשרות של שינוי האוריינטציה המינית בטיפול הוא שלל גם כאשר זוהי בקשתו של המטופל, על בסיס הקביעה המוחלטת שהדבר בלתי אפשרי. פישל חיזק קביעה זו על בסיס דבריהם של המטופלים שהופיעו במפגש השדולה לבריאות הנפש, אשר הודו כי הנטייה כלפי בני מינם עדיין קיימת, וההצלחה היא בכך שאינם מממשים אותה.

מאחר שגם אני נכחתי בישיבה ההיא ושמעתי את המתמודדים האמיצים שהגיעו בפנים גלויות לספר את סיפורם האישי, חשוב לי לכבד אותם ולהעמיד דברים על דיוקם.

האמת היא שכל המתמודדים שנחשפו במפגש דיווחו על קיומה של משיכה כלפי בני מינם בהווה, אך השינוי שהם תיארו היה הרבה יותר מכך שאינם מממשים אותה. כולם דיווחו על שינוי משמעותי בסולם קינסי (סולם המציב את האוריינטציה המינית על רצף - מהומוסקסואליות בלעדית ועד הטרוסקסואליות בלעדית), ממצב של משיכה בלעדית או כמעט בלעדית לבני מינם, לעבר משיכה דומיננטית או כמעט בלעדית לבני המין האחר. עבור המטופל שנטייתו המינית גורמת לו סבל, לא מדובר בהבדל כמותי – זה יכול להיות הבדל של שמיים וארץ: ממצב של קונפליקט עמוק בין אמונותיו והשקפת עולמו לנטייתו למצב של מנוחה וצמיחה של חלקים חדשים בנפש ובאישיות, מתחושה של ייאוש לתמונת עתיד עם תקווה.

יודגש כי לא מדובר רק במטופלים דתיים - גם בציבור החילוני הליברלי יש הומוסקסואלים המצהירים בגלוי כי היו מעדיפים להיות הטרוסקסואלים. הסיבות לרצון זה רבות ומגוונות ולא כאן המקום לדון בהן, רק להדגיש כי זו מהות הפסיכותרפיה: לסייע לכל אדם בוגר לממש את הפוטנציאל שלו לבריאות, אהבה ואושר על פי בחירתו.

אין כוונתי לומר שזה הפתרון היחיד עבור המטופל החווה קונפליקט סביב האוריינטציה המינית שלו, וכי אין דרך להגיע לשלוות הנפש אלא בשינויה; הפתרונות הטיפוליים השונים שהעלה פישל ראויים ומסוגלים גם הם לסייע בהתמודדות עם הקונפליקט ולסייע במציאת מנוחה ותקווה. אבל המטופלים שהופיעו במפגש השדולה הציגו פתרון נוסף, וצריך לכבד אותם על האומץ ולהקשיב להם קשב רב.

אם נעבור אל הדיון המקצועי - פישל טוען כי מחקרים רבים מהארץ ומהעולם מראים כי השינוי בלתי אפשרי ומביא למצבי דיכאון ואובדנות. סוגיה מקצועית זו היא מורכבת ובעלת רמת נפיצות גבוהה, אך מי שמכיר את עולם הנפש והטיפול הפסיכולוגי בוודאי מודע לכך שאמירות חד־משמעיות ומוחלטות כמעט תמיד לוקות בפשטנות וחוטאות לאמת. הוועדה המקצועית של הסתדרות הפסיכולוגים שהתכנסה בשנת 2011 הצביעה על כך שהמחקרים בתחום זה סובלים מליקויים מתודולוגיים ומושפעים משיקולים של תקינות פוליטית וקשה להסיק מהם מסקנות ברורות (מסר דומה עלה מנייר העמדה של הסתדרות הפסיכולוגים האמריקנית משנת 2009). מכאן גם גזרה הוועדה המקצועית את המסקנה שאין לאסור באופן גורף טיפולים אלה למעוניינים בכך.

החפצים להעמיק בנושא זה מוזמנים לקרוא על התקדמות המחקר בתחום הפלואידיות המינית, ובמיוחד סדרת מחקר האורך של ליסה דיימונד מתחילת שנות האלפיים המצביעה על תנודתיות רבה באוריינטציה המינית בקרב לסביות. מחקרים נוספים הצביעו על פלואידיות לא מבוטלת גם בקרב גברים ביסקסואלים, במידה פחותה מכך אצל גברים הומוסקסואלים, ובמידה רבה אצל מתבגרים. שינויים בלתי מכוונים אלה מורים שההנחה שאוריינטציה מינית היא נתון מולד ובלתי משתנה, ולכן גם עמיד בפני מאמצי שינוי (כפי שטען פישל), אינה מבוססת.

שינוי באוריינטציה מינית בעקבות מאמץ מכוון של טיפול פסיכולוגי אכן לא נחקר במידה רבה בשנים האחרונות (בעקבות הסרת האבחנה ממדריך האבחנות), אך עד שנות התשעים נצברו מחקרים רבים שהצביעו על אפשרות השינוי. המעוניינים להעמיק בנתונים אלה מוזמנים לאתרו של פרופ' אבשלום אליצור, איש מדע וליברל ברמ"ח איבריו, שבו הוא סוקר את מצב המחקר ומגיע למסקנה כי המחקר איננו מאפשר לקבוע מסמרות, אך בוודאי אינו יכול לקבוע שהדבר בלתי אפשרי. כל שניתן לומר הוא ששינוי לעיתים מתרחש, כפי שטען גם רוברט ספיצר במחקר משנת 2003.

על בסיס חווייתם האישית של המטופלים, המצב המחקרי נכון להיום והמלצות הוועדה המקצועית משנת 2011, אני סבור שחוזר המנכ"ל בדבר איסור טיפולי המרה אוסר את מה שאין לאסור. טיפולי המרה – טיפולים שמעורבים בהם השפלה וכפייה על בסיס האג'נדה של המטפל – ראויים לכל גינוי, וסותרים את הקוד האתי של הפסיכולוגים (כפי שמופיע בנייר העמדה של הסתדרות הפסיכולוגים משנת 2020).

אין צורך בחוזר המנכ"ל החדש בשביל לאסור אותם. אך טיפולים לבירור אוריינטציה מינית - הנעשים על פי בקשתו ותפיסת עולמו של המטופל, ומתוך רצון להכיר לעומק את עולמו הפנימי ולהרחיב את טווח הבחירה שלו - אותם אין כל הצדקה לאסור. נכון לשנת 2020, את מספר המדינות בעולם האוסרות טיפולים כאלה לבגירים אפשר למנות על כף יד אחת (עם כמה אצבעות חופשיות) – ואין אלה המדינות המתוקנות בעולם (ראו דוח הוועדה המשפטית של הכנסת, 2020).

ראוי לכל אדם שהחירות חשובה לו להתנגד לדריסת הרגל הגסה של משרד הבריאות בתוך חדר הטיפול, ולאפשר למטופל לקבוע בעצמו את האג'נדה של הטיפול. לעוסקים בבריאות הנפש זו אינה פריבילגיה – החירות והחופש הם נשמת אפו של המפגש הטיפולי.

הכותב הוא פסיכולוג קליני וחינוכי מומחה, דוקטורנט לתחום האוריינטציה המינית באוניברסיטת אריאל

***