הולכים לבחירות בפעם החמישית בשלוש וחצי שנים האחרונות. הולכים לבחירות כשבמוקד נמצא גם עתידו של המחנה הלאומי. רוב הציבור הישראלי מזהה עצמו כימין או כמרכז-ימין ולכן עתידו של מחנה זה יעצב את עתידה של המדינה בשנים הבאות.
אז אלה בחירות חשובות למדינה, ואלה הבחירות הכי חשובות לימין הישראלי. אם יבחר בדרך המלך או בדרך הממלכה. בערכי ההתיישבות, ההגנה על המולדת והעלייה, או בחדוות הריסת מוסדות אכיפת החוק והמשפט.
אבל רגע, בואו ננהל את הדיון מלא מלא.
.1
השבוע חתמנו פרק נוסף בהיסטוריה של מדינת ישראל. עם קואליציה מורכבת התחלנו להחזיר מדינה לתלם , להעביר תקציב מדינה ולהביא הישגים למחנה הלאומי. הצלחנו לממש משימות שעליהן אני נלחם שנים רבות.
על קצה המזלג, מבלי להרחיב אפשר להיות גאים בקליטת ארבעים אלף עולים, בבניין כוח צבאי ושיפור יכולות צה"ל, וביישוב הארץ. כן, יישבנו את הנגב, את הגולן, את השומרון ואת יהודה.
לא יבשנו, לא הקפאנו ולא ניהלנו מו"מ חשאי על נסיגות באיו"ש, או על ירידה מהגולן לכנרת.
את ההישגים לימין הצלחנו להביא עם שותפים לקואליציה שלא תמיד הסכימו איתנו אבל הבינו ברוב הפעמים את חשיבותה של פשרה והסכמות לאומיות. ובאופן עמוק יותר- את חשיבותה של אחדות לאומית.
אבל, לצד ההצלחות, חייבים להישיר מבט ולהודות שגם נכשלנו. נכשלנו בניסיונות לעמוד מול חדוות הפילוג, ההסתה, וההשחרה, שפשתה בקרב מי שפעם, לפני לא הרבה שנים, שם את אחדות ישראל בראש מעייניו כיסופיו ותפילותיו.
נדהמנו מחדוות ההרס של החוסן הלאומי הישראלי. חוסן המבוסס על אחדות ועל מכנה משותף בסיסי. היו שעשו הכל כדי לשלול ולרמוס את המאחד בנינו ולהחצין את המפלג, לטשטש את הקו בין אמת לשקר, בין מרכז לשוליים, בין תפל לעיקר.
הם קראו לזה בציניות פטריוטיות, ציונות. לא עוד ׳כל ישראל חברים׳, לא עוד ׳כל ישראל ערבים זה לזה׳. חוזקות לאומיות תרבותיות נמחקו בשנה אחת כאילו לא היו נחלת המחנה הזה .
זו אסטרטגיה אכזרית, והמפסידים הם הציבור בישראל. כולו.
.2
רוב הציבור בישראל תומך כיום ברעיונות המחנה הלאומי. הוא תומך בערכים ובתפיסות שלו. בניתוח המציאות ובסולם הערכי זהותי שמאפיין את המחנה הלאומי שנים רבות.
רואים את זה בסקרים, שומעים את זה בשיחות וברשת, מריחים את זה ברחוב. יש לערכים האלה, בקרב הציבור בישראל יותר מ-61 מנדטים. אז על מה המהומה ולמה הכאוס הפוליטי אורך כמעט ארבע שנים? תשאלו.. ובצדק!
.3
אני מבקש להציג בפניכם עמדה לא מאוד פופולארית, אבל אם הגעתם עד כאן, תמשיכו איתי. על קצה המזלג, בשנים האחרונות התרחשו שינויים דרמטיים בחברה הישראלית. התרחשו שינויים דרמטיים בפרט במחנה הלאומי.
מיום הקמתו, התאפיין הימין הישראלי בהבנת המציאות הביטחונית במזרח התיכון, בשמירה על שלמות הארץ, בהרחבת ההתיישבות באמצעות בנייה וקליטת עלייה ובשימור אופייה היהודי של מדינת ישראל. אלה עמדו לצד תפיסות יסוד שדגלו בצבא חזק ומערכת אכיפת חוק וסדר אפקטיבית.
אבל משהו קרה.
זרם חדש עלה בימין הישראלי. זרם שזונח את ערכי הליבה של המחנה הלאומי ציוני, ובאופן אבסורדי עוד יותר נאבק נגד חלקם. ממש כמו מחלה אוטואימונית לאומית.
בשנות ה-20 של המאה הקודמת לימין הישראלי היה דגל אחד- אידאל הקמה וחיזוק מדינת היהודים. אז כינו זאת ׳חד-נס׳. ואולם, אצל חלקים הדגל שינה צבעיו . היום הדגל החדש הפך אידאל המלחמה במערכת אכיפת החוק.
בעיניו של הזרם החדש בימין החרבת שרשרת המוסדות המבטיחות חוק וסדר היא היעד. טשטוש הודאות בין טוב ורע הפך למצב הרצוי . יש להרוס, לרסק את המשטרה, את מערך חקירה ובירור האמת, ובדרך אפשר וצריך לרסן גם את השב"כ, את צה"ל ואת המוסדות התומכים במערכת המשפטית. דה קונסטרוקטיביות כערך,ממש כמו הפרוגרסיביים בארה"ב ויחסם למשטרה ולגורמי אכיפת החוק.
הימין הישראלי והפרוגרסיביים בארה"ב באותה הנשימה, אבסורדי כבר אמרתי?
חשוב לי להדגיש, יש מה לתקן במערכת המשפט , יש לא מעט מה לתקן. אבל לעלות על כל המערכת הזאת ב D-9. ׳עולם המשפט עד היסוד נחרימה׳, או אולי נחריבה, ולא חשוב איזה עולם חדש נבנה תחתיו.
מוכר? זו הרוח החדשה המנשבת. לצד אובססיית הרס המוסדות, הלכה והתעצמה גם פוליטיקה של זהויות.
אלה הדגלים החדשים של הזרם החדש בימין. דגלים שחורים במקום דגל כחול לבן. סחרור רעיוני בנקודת זמן הסטורית קריטית לישראל בראיית איומים חיצוניים ממשיים על ריבונותינו.
אז על מה הבחירות?
חייבים להחזיר את הימין למסילה. חייבים להחזיר את ישראל לדרך המלך. או במקרה הישראלי העכשווי דווקא לדרך הממלכה.
אז הולכים לבחירות על עתידו של המחנה הלאומי, אם ישוב לבחור בערכים – בהתיישבות, בהגנה על המולדת, בעלייה, או להתמקד בחדוות הריסת מוסדות אותם בנינו ב-74 שנות עצמאותינו.
אתם תכריעו.