גדלתי במשפחה מסורתית, מזרחית, בפריפריה. צמחתי במסגרות הסרוגות ואני רואה את עצמי היום כחלק מבשרה של הציונות הדתית.
עבורי, השנה האחרונה היתה מלווה בקונפליקטים ומשברים בין הזהויות הללו, שהן חלק ממני. אני יכול לומר שחוותי השנה התפקחות.
בשנה זו, גורמים אנטי ציוניים, אנטי יהודיים שבסתר ליבם רוצים לעקור את יסודות המסורתיים של המדינה הרימו את ראשם באופן חסר תקדים, בקריאת תיגר על היסוד היהודי של מדינת ישראל. קריאת תיגר זו הנתפסת כנאורה, נענית על ידי התעוררות לאומית ערבית, אשר מלווה בקרבנות דם רבים. אלה שני גורמים שבאופן ישיר מתעצמים ביחד, הכוח הפרוגרסיבי והלאומניות הערבית ולא במקרה.
עם ישראל זקוק לקשר עם הסמלים הלאומיים, עם המסורת היהודית. ככל שהקשר הזה מתמסמס, כך נאבד את הריבונות על שטחי הארץ. לפני עשרים שנה, חסאן נסראללה קרא לעוצמתה הצבאית והמדינית של ישראל בניין שבנוי מקורי עכביש, לפי דעתי הוא ראה ברוחו את מה שראינו בשנה האחרונה. זו היתה קריאת השכמה לכולנו.
ברמה המדינית-לאומית, זו הייתה אחת השנים הקשות, אך אין קושי כמו האכזבה שחוויתי. מכל האוכלוסיות שמונה מדינת ישראל, דווקא בימים אלו, הציבור המסורתי, המזרחי הפשוט, ראה בבהירות את גודל השעה. הציבור הזה, חש את הסכנה העומדת בפנינו, בזמן שמבזים את כל סמלינו, בזמן שאנחנו סופרים את מתיינו ונחשפים למקרי אלימות חסרי תקדים כלפי יהודים, עצם היותם יהודים. כל זאת, בזמן שערוצי התקשורת, מדווחים על ‘שקט’ מבורך בממשלת השינוי.
השקר ריחף באוויר שאנו נושמים. אותם כוחות אנטי ציוניים, בחכמה ובתחבולות, צעד אחר צעד, כבשו עוד ועוד מרכזי כוח במדינה. זאת, כחלק מהשינוי שהם שואפים לו, ולראייה התבצעו 1400 מינויים של דירקטוריונים בשנה אחת, מבלי שנשים לב. ואנחנו, אנשי הפריפרייה, הרואים את גודל השעה יצאנו בקריאה "עד כאן!!”.
ככל שציפינו לעוצמות המוכרות של אנשי הציונות הדתית, ככה התאכזבנו לגלות את אזלת ידם, את העיסוק המיותר בניתוחים, את התפלפלויות המיותרות על המצב, את הקריאות הלא מחוברות למציאות לאחווה, לאהבת חינם ואיסור לשון הרע. כל זאת, בזמן שהצד השני מרסק בשיטתיות את יסודות הדמוקרטיה היהודית. העובדה שהציבור הדתי לאומי (ככל הנראה מסיבות היסטוריות) התנהל בחוסר הבנה במשילות, מדינאות, שליטה וניהול מאחזי כוח לא הפתיעה אותי.
העובדה שהציבור לא קרא נכון את הקריאה המזויפת לאחדות מצד השמאל, גם לא הפתיעה. אך האטימות וההתנשאות כלפי אותם ‘אמסלמים’ ו’ברדוגואים’, שמתוך אהבה ושותפות דרך ניסו להציל את הציונות הדתית מעצמה, היא שהייתה מאכזבת מכל. מאכזבת ומפקחת באותה מידה. כיון שכעת ניתן היה להבין, דווקא מתוך השבר, שרק כך יהיה לנו את הכוח, כאשר שני הצדדים ישלבו כוחם לעוצמה אחת של אידאל ומעשה.
לדעתי צומחת לענינו התשובה. מפלגת עוצמה יהודית בהנהגתו של איתמר בן גביר מתחזקת במעוזי הימין ואף מתחזקת במעוזי המזרחיים והפריפריה, במקביל לאחיזה שלה בהתיישבות. הזהות היהודית נשחקה ואיתמר בשכל ובתבונה מנצל את המומנטום ונותן תחושה של בטחון לאומי, גאווה בדגל המדינה ושם את עצמו כמי שיוכל להקנות בטחון אישי רב לאזרחי המדינה.
העלייה האחרונה בסקרים של עוצמה יהודית מבטאת את הרגש הגדול שלנו כאזרחים לאמירותיו של איתמר בן גביר, את השאיפה לשייכות הלאומית ובכך גם את הרצון להשתייך למפלגתו. עם זאת, רשימת מפלגתו של בן גביר לא מתאפיינת באנשי ביצוע או בניסיון רב בהפעלת מערכות ולכן הלגיטימציה שניתנת לעוצמה יהודית היום עומדת בספק, כשקיים חשש גדול האם המפלגה תוכל לעמוד מאחורי הצהרותיה.
רבני הציונות הדתית ובעיקר האשכנזים שביניהם מבינים את עוצמת הרגע והזמן לריפוי ואיחוד שורות בין הפריפריה לציונות הדתית, בין העם שמשווע לזהות יהודית אמתית, ביחד עם פתרונות בנושאי דיור, דיור ציבורי, יוקר המחיה, חקלאות וחינוך. כלומר החיבור בין האידאל הגדול למוסדות הכוח ומשם אל המעשה.
עוצמה יהודית היום יכולה לעשות מעשה, אם תשכיל במינוי פשוט של איש פריפריה. אחד כזה שצמח מלמטה והגיע לתפקידים בכירים במשק. כזה שמבין את השטח ויודע להשלים במעשה ופרקטיקה את הביטחון והזהות היהודית שמקנה היום בן גביר, שיהווה את הגשר האמיתי בין הציבורים, ויחד עם איתמר בן גביר יובילו את המחנה הלאומי לחוף מבטחים.
הציונות הדתית היא ולא אחרת יכולה לגרום לאחדות בעם ישראל, מעצם אמונתם והשקפת עולמם של מצביעיה הותיקים והחדשים, שבכל מקום חיים עם חילוניים, מסורתיים וחרדים ואף ערבים אוהבי ישראל. היא זו שמסוגלת להביא לשינויי העבר והמשקעים בין הציבורים השונים.
הגיע השעה לרווח שורות בהנהגה, להפוך מאנשי מילים וחזון, מאנשי רוח לאנשי דעת ולצרף אנשי ביצוע מקרב הפריפריה והמזרחיים.
הכותב הוא בעל תואר שני במנהל עסקים מהנדס רשות ובכיר בחברת עמידר לשעבר