אינני מכיר את משה נוסבאום באופן אישי, אבל אני מעריך את הבחירה שלו ושל מנהליו, שלא להסתתר ולא להסתיר אותו.
אני מעדיף להביט על המסך ולראות גם אנשים שכואב להם, שהסדקים ניבטים מהם והם מתמודדים עם קשיים. בעולם שכמו דורש מאתנו להיראות כמעט מושלמים, להישמע רהוטים ולהגיב מהר, נוסבאום משתף בכנות ובאומץ שהוא פחות רהוט, וקצת יותר איטי וממש לא במצב מושלם.
אולי לא לחינם נכתב בספר תהילים "קרוב ה' לנשברי לב". האלוהות נמצאת במקום שיש בו שבר. אלוהים קרוב למי שמתמודד עם קושי.
אל מול מצגי המושלמות, כאלה שנראים למשל בתמונות ענק באיילון בחסדי הפוטושופ, או בחיוך המרוח תמיד על הפנים באינסטגרם וגם באולפני הטלוויזיה הנוצצים תחת שכבות האיפור, טוב שנוסבאום והמערכת שמאחוריו לא מתחבאים. טוב שמנהליו אינם מתביישים בו, להיפך.
באווירה שמקדשת את היפה, החזק, המהיר והרהוט, קשה להיראות בחולשה. באקלים כזה, לא פשוט לתת מקום גם לסדקים ולקמטים, אבל הנה זה קורה. באולפן החדשות, במקום שקצב מהיר ואריזה מהודקת הם סימני ההיכר שלו, כבר חודשים נותנים מקום למי שמתקשה בדיבורו.
תנו לנו יותר מהסדוק, הכואב והמתמודד. כך נראים החיים.
שתמצא כוחות, משה נוסבאום.