תולדות הספרות העברית החדשה

פריחת הספרות העברית במאה ה־20 נתפסת על ידי רבים כתופעה מפתיעה, אולי אף בגדר נס. אולם למעשה הקדימה פריחה זו את המאה ה־20 בכמאתיים שנה.

כיצד צמחה הספרות העברית? האם, כפי שחושבים רבים, היא צמחה "יש מאין"? כיצד יכלה להתפתח בעידן שהעברית עדיין לא הייתה שפה מדוברת ונמצא רק קומץ של קוראי עברית? כיצד פיתחה אמצעים רטוריים ופואטיים שהובילו אותה לפסגות אסתטיות? כיצד נבנה הרקע שאִפשר את צמיחתם של יוצרים כמו ביאליק או עגנון, שהישגיהם נראים כהתפרצות מפתיעה? כיצד גישרה ספרות זו על מאות שנים ונעשתה נוכחת, ביקורתית וחדשנית?

הספר תולדות הספרות העברית החדשה בהוצאת למדא של האוניברסיטה הפתוחה, משרטט את קורות הספרות העברית על רקע התמורות בחברה היהודית במזרח אירופה ובהתיישבות היהודית בארץ ישראל מאמצע המאה ה־18 עד ערב הקמת המדינה, דרך סיפוריהם ושיריהם של יוצרים ויוצרות בולטים. הספר משלב בין גישות מסורתיות לגישות ביקורתיות עכשוויות לחקר הספרות העברית, והוא המקיף והעדכני ביותר העוסק בפרוזה ובשירה עברית לדורותיה, תרומה רבת־ערך לקוראי הספרות העברית ולחוקריה.

כרך א פותח ברמח"ל ועוסק בצמיחתו של מרכז ספרותי־משכילי בגרמניה ובמזרח אירופה, כולל דיון בכתביהם של משה מנדלסון, נפתלי הרץ־וייזל, אברהם מאפו, יהודה לייב גורדון ויוצרים נוספים. הכרך עוסק גם בכתיבתן של נשים בתקופת ההשכלה, בהן רחל מוֹרפּוּרגוֹ.

כרך ב מציג את האבות הרוחניים של ספרות התחייה, מנדלי מוכר ספרים, אחד העם ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ודן גם במשוררי התחייה חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי.

כרך ג מוקדש לכינונו של מרכז ספרותי ארץ־ישראלי בראשית המאה ה־20 ולהתפתחותה של הפרוזה העברית, ועוסק, בין השאר, ביצירותיהם של נחמה פוחצ'בסקי, יוסף חיים ברנר, אורי ניסן גנסין, דוד פוגל וש"י עגנון. הכרך דן גם בהתפתחות השירה העברית, בהופעת הגל הראשון של משוררות עבריות דוגמת רחל בלובשטיין ואסתר ראבּ ובמשוררים אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אורי צבי גרינברג ואלכסנדר פן.