האיחוד ביץ גנץ לסער עם קריסתה של "ממשלת השינוי" זאת התחלה טובה למאבק על הנהגת המדינה, אבל רק איחוד גם עם לפיד ומיכאלי יביא לניצחון.
ישראל צועדת או מקרטעת לבחירות בפעם החמישית בתוך ארבע שנים והיום ברור שהדרך ליציבות פוליטית אינה קואליציה של מנצור עבאס עם מתן כהנא או אבתיסאם מראענה עם עידית סילמן. זה לא עבד וכנראה שזה לא יעבוד גם בשנים הקרובות. למרות ה"איתרוג" של בנט מצד התקשורת, ממשלת ישראל ה-36 הגיעה לסוף דרכה.
לקראת הבחירות לכנסת ה-25 הסקרים מנבאים שמה שהיה הוא שיהיה, אלא אם יהיה איחוד של מרבית מפלגות השמאל-מרכז מלבד עם מר"צ. (גנץ דרך אגב יכול להתאמץ תקשורתית, אבל הוא לא נתפס בציבור כימין).
המשמעות של היעדר הכרעה פוליטית היא המשך של חוסר יציבות פוליטית, בזבוז כספי ציבור על מערכות בחירות ופגיעה בתפקוד הרשות המבצעת והרשות המחוקקת.
בצד הימני של המפה הפוליטית קולות רבים ירדו לטימיון במספר מערכות בחירות בגלל פיצול ומפלגות קטנות שלא עברו את אחוז החסימה, אבל בשמאל חוסר האיחוד דרמטי הרבה יותר. המצב של השמאל קטסטרופלי עם אחוזי תמיכה הולכים ופוחתים מבחירות לבחירות בקרב הציבור היהודי ומספר מפלגות שספק יעברו את אחוז החסימה.
הפעם האחרונה שבה השמאל ניצח היה בשנת 1992 בבחירות לכנסת ה-13 (ממשלת רבין השניה) בהן מפלגת העבודה קיבלה 44 מנדטים והליכוד 32 מנדטים. אם בוחנים את ההצבעה בקרב הציבור היהודי, אולי אפילו צריך לחזור כ-50 שנה אחורה לשנת 1973 כדי לראות ניצחון אמיתי של השמאל. אז בבחירות לכנסת ה-8 (ממשלת רבין הראשונה) המערך קיבל 51 מנדטים והליכוד 39.
בבחירות האחרונות אשתקד מפלגת הליכוד בראשות בנימין נתניהו קיבלה 1,066,892 קולות - הרבה יותר מכל מפלגה אחרת. למרות זאת יאיר לפיד בראש מפלגת יש עתיד שקיבלה 614,112 קולות (42% פחות מהליכוד) הוא זה אשר "עלה בידו" להקים ממשלה.
אבל איזו ממשלה? איזו קואליציה? בניגוד ל"ברית הדמים" בין הליכוד לחרדים, הברית של בנט ולפיד נשענה על קולות התנועה האיסלאמית. קואליציה שברירית שנסדקה ורעדה פעמים רבות בימיה הקצרים עד אשר מלאו ימיה.
ומה עכשיו? למפלגת העבודה או ליש עתיד אין חיבור חזק למפלגות החרדיות שלרוב פועלות ביחד. המשמעות היא שהכנסת ה-25 תהיה כמו הכנסת הנוכחית, אלא עם מירב מיכאלי, בני גנץ, גדעון סער ואחרים ישימו את האגו בצד ויתאחדו תחת מנהיגותו של גנץ או לפיד שלפי הסקרים הם בעלי הפופולאריות הגבוהה ביותר. רק איחוד של מפלגת העבודה עם יש עתיד, כחול לבן ותקווה חדשה יכול להחזיר את הפוליטיקה הישראלית לשני גושים גדולים.
לא כמו באמריקה עם שתי מפלגות רפובליקנית ודמוקרטית, אבל בטוח יותר טוב מהמצב הבעייתי היום שלא נראה שישתנה בבחירות הבאות. שינוי שיטת הבחירות בישראל הינו הליך ארוך ומורכב, אך איחוד פוליטי של מפלגות השמאל-מרכז כרוך בעיקר בהנחת האגו בצד. האגו של הפוליטיקאים זה כנראה המכשול הגדול, ואם יונח בצד תוכל להיווצר מפה פוליטית עם שני גושים גדולים וחזקים. כך גם יחלש כוחן של מפלגות לשון המאזניים, המקדמות אינטרסים צרים של קהל בוחריהם, וכלל הציבור ירוויח.
האידיאולוגיה מתה, אין יותר שמאל או ימין קלאסי כפי שהיה פעם וההבדלים בין הדעות הפוליטיות לגבי מרבית הנושאים אינו מהותי. הכשלונות של ראשי ממשלות מהשמאל-מרכז לקדם הסכם שלום עם הפלסטינים, מעורבות חלק מערביי ישראל בטרור ושיגור הרקטות מעזה "מירכזו" או הזיזו ימינה את השמאל היהודי-ישראלי. בבחירות לכנסת ה-25 רוב הציבור היהודי בישראל נמצא באזור המרכז הפוליטי, אין הבדלים פוליטים גדולים ואידיאולוגיה קיצונית היא נחלתם של קבוצות מיעוט משני צידי המפה הפוליטית. רק איחוד של מפלגות השמאל-מרכז יציל את המדינה מבחירות נוספות.
אבי שאולי יועץ תקשורת במשרד גולדפינגר תקשורת