האם אנחנו בשלים לאחדות במחנה הלאומי?

בשנים האחרונות ניכר כי ישנם קרעים שלכאורה בלתי ניתנים לאיחוי בחברה הישראלית. קרעים בין שמאל לימין שגלשו אל תוך המחנה הלאומי.

עכשיו השאלה שעומדת לפנינו היא האם ניתן לסיסמא שגדלה במשרדי פרסום וקרעה את החברה - "רק לא ביבי", לקרוע אותנו מבפנים גם כן.

עברנו שנה מטלטלת, שנה שבה קיבלנו ממשלה בתחפושת. בעקבות השנה הזו נראה כי המחנה הלאומי עבר התפכחות, שהיה זקוק לה כל כך. התפתחה ההכרה שחייבים להתכנס, בעוצמה משותפת. זאת, על מנת להחזיר את הכוחות הלאומיים, את המסורת היהודית ואת אהבת הארץ להנהגת המדינה. אחרת, היינו מקבלים עלינו ממשלה שנשענת על אויבים. אך ראו פלא, מלחמות היהודים לא נפסקות ושוב המחנה הלאומי במאבקי פנים. המחויבות שלנו, שליחי הציבור, להבין ולנתח מי הם הכוחות שמפרקים אותנו מבפנים ולפעול. להניע תהליך שיביא לשינוי עומק בחברה.

אנחנו ערים לקולות שונים כנגד 'הביביסטים', העולים בשנים האחרונות מקצוות המחנה, הן הסרוג והן מחנה הליכוד, אלו הקוראים לעצמם הימין הממלכתי. קולות עם ביקורת כלפי הנהגת הגוש והלגיטימציה של אלו הדוחפים למענה. אומנם הביקורת הייתה גלויה ותקיפה מגורמים מועטים, אך התקבלה בשתיקה בעיקר מהציונות הדתית. שתיקה זו, אע"פ שלא היוותה הסכמה של ממש גרמה לעלבון ופצע עמוק במחנה, דבר שגרר לבסוף את נתינת התוקף החסר לעליית הממשלה הפרוגרסיבית הראשונה בישראל.

אך האשמה אינה רק על צד אחד. ע"י כיפופי ידיים, פוליטיקה ממולחת ואינטרסים צרים, הצליח גדעון סער למשוך אחריו גורמי כוח רבים אל מחוץ למחנה הלאומי. הוא סיפק לאנשי השטח את האינטרסים הקטנים להם הם היו זקוקים ובמקביל עטף אותם תקשורתית באמרות חלולות כדי להצדיק ציבורית את המעבר. אמרות שלרב היו מלוות בהתנשאות מסוות ותחושת העליונות.

אותן פעולות, כפי שפעל סער אצל עסקנים מרכזיים, המזכירות את הסגנון של הליכוד הישן, עשתה איילת שקד בציונות הדתית. שקד פעלה בקרב גופי תקשורת ואנשי ציבור מהמגזר, במרחבים המוניציפליים וכלפי רבנים מהשוליים, שלא קיבלו את הלגיטימציה מגדולי הרבנים. לרוב היא פעלה באותה שיטה, ניצול אינטרסים צרים ובניית מעטפת תקשורתית להצדקת המהלכים נגד המחנה. מפלגת ימינה התוותה בציניות את השקר, שהיא המאגפת את המחנה הלאומי מהימין, תוך כדי זריעת שקרים מתוחכמת על מנהיג המחנה ועל האינטליגנציה של בוחריו. האם יתכן כי לאלה שהיוו חלק מהתהליך הזה, יש סיבה לאחות את הקרע בין הפריפריה לציונית הדתית? יש סיבה אמיתית לחזק את המחנה הלאומי?

עם ישראל בעת הזו זקוק לאחדות, לגאווה לאומית, לציונות אמיתית, לטיפול ביוקר המחיה ולערבות הדדית לכלל האוכלוסיות, שנשכחו מאחור לטובת מאבק אגו ושליטה נטול אג’נדה משמאל ולצערי גם משולי הימין.

לאחרונה ערכתי פגישה עם הגאון הגדול, אחד מגדולי הדור, הרב דב ליאור שליט"א. מה שכל כך נגע בי בפגישה היה לשמוע את הרב מפציר בי לשמוע עוד ועוד על האחדות המיוחלת בעם וזאת בצורה פשוטה עם כוונות אמתיות, מתוך אידאולוגית העם הנבחר. ברור לכולם שהזהות שלנו כעם יהודי בארצו היא הגשמת החלום הציוני, שהיה מנת חלקם של ימין ושמאל עוד משנות ה-40. האם נגוז החלום? האם נגנזה האמונה בשיבת ציון?

ממש לא! כעת השאלה היא איך לפרוט את החלום למציאות?

כאשר הצרכים הבסיסיים של הציבור לא נענים, איך נתפנה לחזון שיבת ציון?

כאשר ציבור החקלאים מעבד את אדמתו ועסוק בגזל האדמות על ידי המדינה, האנשים הפשוטים בפריפריה רודפים אחרי עדכון סל קניות חדש בכל יום בשל יוקר המחיה, תושבי הדרום כורעים תחת הפשיעה עם משטרה חסרת אונים ודיירי הדיור הציבורי, שכלל לא מעניינים אף אחד! איך?

הרב ליאור שליט"א ועוד רבנים משפיעים, רבים ומיוחדים שפגשתי במהלך הימים האחרונים מאמינים בחזון שיבת ציון אך ברור להם שאם לא נדאג לעם, איזו תועלת נביא אם לא אסון.

היום, בעיקר לאחר השנה שעברנו, הזהות היהודית מעודדת אותנו עוד ועוד להצביע עבור לאומיות וכבר נתקבלה הדעה שהגיע הזמן לשנות. אך ללא מטרות אמתיות של תיקון העוולות בפריפריה, במשטרה, בחקלאות, בחינוך בדיור הציבורי זה לא יוכל להחזיק. אם רק נזעק את החזון המופשט, נסתכל אחורה ולא נראה את הציבור אחרנו.

הציונות הדתית, הפריפריה והמסורתיים חייבים חשבון נפש! לא אלה של גדעון סער, איילת שקד וראשי ההתיישבות שהתבלבלו בדרך. חייבים להראות לעם שהוא חשוב ולפעול בשטח למענו בכל התחומים ובעיקר במקומות החלשים. רק האיחוד בין אלו שמחפשים לחיות חיים בריאים, יהודיים בארצם עם אותם אידאליסטים, שהחזון הציוני בוער בעיניהם, הוא שיביא את הבשורה.

אם נשכיל לייצג את מגוון הקולות תהיה הכרעה ואני, רמי ברדוגו אומר לכם שההכרעה תהיה גדולה.