הרב יעקב נגן
הרב יעקב נגן צילום: דוברות

מעשה בקבוצת ווצאפ, שחבריה קיימו שיח חריף ובוטה כנגד דמויות פוליטיות מסוימות, כולל הצמדת כינויי גנאי לשמותיהם. אחד מחברי הקבוצה העיר בעדינות: "חבר'ה, תרגעו, בגלל שנאת חינם נחרב בית המקדש". בתגובה, ענו לו המשתתפים שנהגו להתבטא באופן רעיל: "כמובן, צריך להתרחק משנאת חינם, אבל האנשים הללו שאני שונא – איני שונא אותם בחינם, זה מגיע להם!".

הסיפור הזה לימד אותי, שזיהוי הבעיה החברתית שאנו מצויים בה כ"שנאת חנם", לא זו בלבד שלא מועיל, אלא מהווה לפעמים חלק מן הבעיה, ביצירת תודעה לפיה יש סוג מסוים של שנאה ממנה צריך להתרחק, בעוד שנאות אחרות הן בסדר. אל מול כך, צריך לומר באופן ברור - הבעיה היא השנאה, הניכור והשלילה ביחס לאנשים שעימם אנו אמורים לבנות יחד חברה ומדינה. התורה מצווה "לא תשנא את אחיך בלבבך", ולא מגבילה זאת לשנאת חינם. השימוש העודף בביטוי "שנאת חינם" מוביל לעוד טעות מזיקה -מתי אני מזהה משהו כשנאת חינם? לא כאשר אני הוא זה ששונא - במקרה הזה תמיד בעיני יש סיבה מוצדקת לשנאה והיא איננה בחינם. המקום בו אני מזהה שנאה כשנאת חינם הוא המקום בו שונאים אותי! לא זאת בלבד, כאשר אני מכנה אותה שנאת חינם, אני מעצים את הרע שאני רואה בזולת, ומוותר על ההזמנה להתמודד עם השאלה האם יש לי איזשהו אחריות ושותפות בעובדה שמישהו שונא אותי?

בכל הקשור לפתרון, מקובל לצטט את הרב קוק, האומר שהמענה לשנאת חינם הוא אהבת חינם. הדברים ודאי נכונים, אך הרב יהודה עמיטל זצ"ל נהג להצביע גם על הבעייתיות שעלולה להיות בשימוש במושג אהבת חינם. כאשר אני אוהב את הזולת "אהבת חינם" אני עלול לפרש זאת באופן לא מודע כ"לא מגיע לכם אהבה, אין לכם שום זכות לכך – ולמרות זאת אני מוכן לאהוב אתכם". ובעוד שאת האהבה לא תמיד מצליחים לעורר ולשמר, החלק הראשון של המשפט, המקום בו הזולת לא ראוי לאהבה – נשאר בעינו.

בהקשר דומה, לא אחת גם פרשנותנו על דברי חז"ל כי "מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים", מוסיפה לבעיית המריבות והפילוגים בתוכנו. הרב עמיטל הסביר, כי אם מדובר על מחלוקת אנושית, אפשר לפתור אותה, להתפשר, להתגמש. אך אם כל צד בטוח שהכל לשם שמים, שאין מדובר באגו, אלא באצטלה של קדושה – הרי שאי אפשר להגיע לשלום, ועל כן סופה של מחלוקת כזו להתקיים. "מחלוקת לשם שמים", כהסבר הרמב"ם, משמעותה לשם דרישת האמת, חשיבה פתוחה, שבאה להקשיב באמת ולדרוש אמת. אך כל עוד כל אחד בטוח שהוא היחיד המבטא את האמת השמיימית – לא בהכרח תהיה שם הקשבה וחיפוש אמת.

לאור כך, בשיח השבטי הישראלי, פעמים רבות מי שמתבטא באופן הרואה את האחר בצורה מורכבת יותר, ולא רק בראייה של טובים ורעים, שחור ולבן, מואשם בנאיביות. מחברי "שבטו", אותו אדם ישמע פעמים רבות קריאה "לצאת מהאשליות" ולהתחיל להתבונן במציאות באופן מפוכח. היחס המזלזל הזה פועל את פעולתו, וגורם פעמים רבות לאנשים שלא להתבטא כנגד הזרם.

לבעיה זו יש שם, ויש לה גם פתרון. הרב זקס כינה זאת "הדואליזם הפתולוגי", כאשר בספרו "לא בשם האל", התמודד הוא עם חידה בלתי פתורה: איך אנשים עושים בשם האל פעולות כה אלימות ואכזריות אחד נגד השני?. הרב זקס הסביר, שהדואליזם הפתולוגי מחלק את העולם באופן טוטאלי לטובים ורעים, אור וחושך, והחוויה הזו מביאה בעולם לאלימות רבה. בתוך עם ישראל, נדיר שזה מגיע לאלימות פיזית, אך בהחלט נפוצה בשל תופעה זו אלימות מילולית ורגשית. זאת שכן, כאשר המציאות נדחסת לתמונה חד ממדית של טוב ורע, הרע לעולם לא יכול לעשות טוב, וכל דבר טוב שיעשה או יאמר, ייחשב תמיד רק "מן השפה ולחוץ", עם חשד למניעים זרים ותחושה של יוצא מן הכלל, בגדר פחות מידי ומאוחר מידי. הפתרון הוא בעמידה מול מציאות מורכבת, מתוך יכולת להחזיק את שני הפנים של המציאות. זו הראייה המפוכחת באמת, ואולי לשם כך נברא האדם עם שתי עיניים, ימנית ושמאלית, המאפשרות לו לראות תמונה רב ממדית ועמוקה של המציאות.

על פי הקבלה, זו המשמעות של המושג "תמימות". על יעקב נאמר שהוא "איש תם יושב אוהלים", ועל פי הזוהר כוונת הדברים היא שיעקב ישב ב"אהלים" רבים, וראה את הפנים השונות של המציאות. הוא הכיל את החסד של אברהם ואת הדין של יצחק, וידע לאחד ביניהם, בראייה מורכבת המאפיינת את יעקב, ראייה של "תפארת". על ראייה כזו נאמר "תיתן אמת ליעקב" - האמת היא תמימות שאינה נאיבית אלא מעיזה לראות את הפנים השונות והמורכבות של המציאות, "תורת ה' תמימה". לראות את הטוב שבי - אך להיות מסוגל גם לביקורת עצמית. לפתח ראייה נוקבת של הזולת, היודעת לבקר את הרוע שיש בו, אך לצד זה לראות גם את הנקודות הטובות. הביקורת נכונה, אך יש עוד פנים.

הדברים נצרכים בתוך המגזר היהודי, וביתר שאת ביחס בין המגזר היהודי לערבי. הצורך של הציבור היהודי למצוא דרך לחיות יחד עם שני מיליון אזרחים ערבים איננה רק חסד שאנו עושים עבורם, אלא צורך קיומי עמוק של החברה כולה. מי שיחשוב ש"הכל ורוד" ויש רק קצת "אי הבנות", אכן מנותק ונאיבי. לא הכל ורוד כפי שראינו בעוצמה לפני שנה, סביב הפרעות בערים המעורבות בחודש מאי אשתקד. אך דווקא בגלל הסכנות והאתגרים שמציאות זו מציבה בפנינו עלינו לאמץ ראייה מורכבת ומדויקת. הדואליזם הפתולוגי חוטא בפופוליזם, בזיהוי הרע בכל מקום, וממילא בפירוק של החברה, שלא מזיק רק לאזרחים הערבים אלא גם ליהודים.

חברה מפורקת, שבטית, היא מעין חורבן של אחת ממשמעיות העומק של קיום המדינה היהודית. כמי שבאופן אישי גדל בארה"ב, שם אמנם לא חשתי שנוא, אך כן חשתי מיעוט קטן במדינה גדולה. עליתי לארץ, ורציתי שלא להיות יותר מיעוט, לא להיות מגזר, אלא לחוות אחדות עם שותפיי למדינה. מצב של שבטיות מחזיר אותנו לגלות, לתודעה של מיעוט קטן מוקף בזרות ובאויבים. אחד המסרים העמוקים של ספר בראשית הוא היכולת ליצור אחווה בין אחים שיש ביניהם יריבות. כפי שלימד אותי חותני, פרופ' אוריאל סימון, הספר מלא ביריבויות קשות בין אחים – קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו. בין כל האחים ישנה מורכבות ולעיתים שנאה, אך למרות הניכור והשנאה הספר מלמד גם שיש אפשרות לאיחוי הקרעים, לריפוי, להשלמה. יצחק וישמעאל מגיעים אט אט להשלמה סביב הזהות המשותפת של אביהם, יעקב ועשיו נפגשים בחיבוק, בכי ונשיקה, ויוסף ואחיו עוברים בסוף ספר בראשית תהליך המאפשר להם לחיות יחד כעם אחד, לצאת מהפירוק אל האיחוי.

אני מתפלל שנזכה לכך ששנת תשפ"ב תקיים את ראשי התיבות שמסתתרים בה – "תהא שנת פנים בפנים", שנה של ריפוי כדברי רשב"י בזוהר הקודש – "אין ריפוי לעולם אלא כאשר מביטים פנים בפנים".

הרב יעקב נגן הוא ראש 'מכון בליקלה לשיח בין-דתי' מבית רשת 'אור תורה סטון'