הבית שלנו מספר ללא מילים שהחופש הגדול כבר כאן. המקרר הגדוש מתרוקן במהירות האור, מתחרה רק בכיור שמארח ערמות של כלים, ממגוון בישולי ילדים. תיקי הטיולים שכבר נשלפו ממקומם חוזרים חצי מלאים, ממתינים בסבלנות במסדרון, יודעים שיקבלו יחס רק לפני היציאה הבאה. קולות הילדים ממלאים את הבית 24/7, מכריעים את העטלפים שפורשים מתישהו בסוף הלילה לנוח. וכל זה עוד בחלק הפשוט של החופש, בשבועות של הקייטנות.
בכל שנה אני מתבוננת על החודשיים האלה, הקרויים על שם יוליוס ואוגוסטוס, כעל הר שצריך לעבור. אתגר רב־שלבי שכולל גם את הצורך לשמח ולהעסיק את הילדים, גם לוודא שהם מתאווררים היטב וגם להתארגן לשנה הבאה עם תלבושת, ספרים וציוד לימודי. החידה שעוד לא מצאתי לה פתרון היא איך עושים את כל זה במקביל לעבודה הרגילה שממשיכה כאילו אין קיץ. בכל שנה אני מודדת את החופש הגדול ביחס לילדים. מה הספקתי ומה פספסתי. מה רציתי ומה לא עשיתי. תמיד בסוף אוגוסט, בחמש דקות לבית ספר, אני מנסה לדחוף עוד איזה יחד משותף כדי להרגיש שבכל זאת בילינו יחד.
אבל השנה התחדדה בי הבנה חדשה. השנה פתאום הבנתי שהתסכול מהחופש לא נובע רק מהפער בין ים הזמן של הילדים ושלולית הזמן שלי, ומחוסר היכולת להיות אמא של נחת. אני עצמי זקוקה לחופש. לא לשלושה ימים שגנבתי כדי להספיק קמפינג, לא ליומיים של סידורים הכרחיים, אלא לחופשה אמיתית, כזו שמאפשרת ללחוץ על הברקס עד לעצירה מוחלטת. לעכל את מה שהיה בשנה האחרונה, לחשוב מה הלאה, ובעיקר להשתיק את שטף המחשבות הרצות של העבודה ולהיות נוכחת רק בכאן ועכשיו.
האוורור הזה הוא מתנה חשובה שהילדים והמורים, הגננות, המרצים וחברי הכנסת מקבלים מדי שנה, אבל רוב עולם המבוגרים לא זוכה לו. רובנו ממשיכים ביומיום שלנו בלי פסק זמן משמעותי. אפילו האדמה זוכה לשנת שבתון פעם בשבע שנים. אח, לו הייתי עץ.
החופש להיות אני
בואו נדבר על סוג אחר של חופש שאני כמהה לו. החופש להיות אני. החופש להיות אדם בעל דעות מגוונות ולא פלקט. החופש להסכים עם פוליטיקאי אחד בסוגיה מסוימת ועם פוליטיקאי אחר בסוגיה אחרת. החופש לא להסכים עם מישהו, ובכל זאת לא לחשוב שהוא מקור כל הרעות. החופש לחשוב שמישהו פועל טוב, אבל לא לתלות מעליו בייגלה של מלאך מושיע. החרות להחזיק בסט מקורי ומגוון של דעות, כמו שיש לכולנו. נדמה שהיום זה כבר בלתי אפשרי. מושג שבעבר נשחק עד דק, נעלם מהשיח שלנו בלי שנשים לב. אני מתכוונת למורכבות.
לפני מספר שבועות, כשהגשתי יחד עם חברת הכנסת לשעבר תהלה פרידמן את 'הולכות בחצות' בגלי צה"ל, שוחחנו על כך. העמדות והדעות שלה ושלי שונות בסוגיות רבות. אנחנו לא מגיעות מאותו מילייה חברתי. אבל במפתיע או שלא, התחושה דומה. כתבת משהו? יש מי שיסרוק את הטקסט שלך דרך פילטר של מילות מפתח, ויסמן מי את ומה עמדותייך מההתחלה ועד הסוף. בסיום הסקירה תופק מדבקה שעליה כתוב מה הוא סט ערכייך, גם אם התבטאת בעניין אחד בלבד. המדבקה גם תקבע אם את שייכת לטובים או לרעים.
השיח הציבורי הולך ומתקטב. אנשים פוגשים אחד את השני דרך פילטרים של רשתות חברתיות ודיונים וירטואליים. אלה זירות שמראש לא בנויות למורכבות. וכשהשיח הפוליטי מעוצב בביטויים כמו "כוחות האופל" של ראש הממשלה יאיר לפיד מצד אחד ו"נוכלים רמאים ושקרנים" של חבר הכנסת דודי אמסלם מצד שני, אז באמת אין לשיח כזה הרבה סיכוי.
לא, אני לא מתכוונת שאי אפשר לנהל דיון ואסור להתווכח. להפך. לכל אחד יש תפיסות של טוב ורע, וצריך להיאבק למענן ולקדם אותן. לא צריך להשטיח, לטשטש או להעלים. אנחנו ממש לא זקוקים לעוד קצת מהשיח הריק והדביק שמציף אותנו פתאום. המילים "אחדות" ו"ממלכתיות" שנוקטים לפיד וגנץ וגם סער, מושכות את העין ואת הלב. הרי אף אחד לא רוצה להיות מפולג וכולם כולם רוצים שעם ישראל יהיה מאוחד. אבל מאחורי המושגים האלה יש ואקום עצום. היעדר אידיאולוגיה, וכנגדו - רמה גבוהה של כיסאולוגיה. תראו את מינויי הבזק בתקופת ממשלת המעבר והדחיקה של מגזרים שלמים מאזור השיח הלגיטימי. מי שצריך תמונה להמחשה יכול להציץ על האיחוד בין כחול לבן לתקווה חדשה: המצע נדחק לשוליים ובמקומו צצות ועולות מילים יפות, נעימות וחלולות. בסוף, כשבאים לנהל מדיניות עם כל הטוב הזה - גם ימין מדיני וגם שמאל מדיני, גם ימין כלכלי וגם שמאל כלכלי - מגלים שאם מושכים שמיכה לשני כיוונים בו־זמנית, היא פשוט נקרעת.
כן, שוב אנחנו בתקופת בחירות, וזה לא עושה טוב. פגשתי גם לא מעט אנשים שהתקופה הזאת עושה להם רע. הם לא מוכנים לספוג שוב את כל הרפש והסחי במרחב הציבורי. האם אנחנו יכולים לבקש שזה יהיה אחרת? האם יש דרך ביניים, בין השטחת השיח ובין אידיאולוגיה וחידוד מסרים ומטרות? אני בטוחה שכן.
עדיף לעלות על שרפרף
חברי כנסת יקרים, ספרו מה עשיתם, במה אתם טובים. אמרו מה התוכניות שלכם. שרטטו את הקווים האדומים, מה בטוח לא תעשו, וכן, מותר גם לומר עם מי לא תשתפו פעולה. אנחנו, הבוחרים, רוצים לדעת את כל זה מראש. מה שאנחנו ממש לא זקוקים לו אלה הדרמה, ההקצנה, האיומים ההדדיים. אנחנו לא זקוקים למילים מנמיכות - כאלה שנאמרות בקלאס או כאלה שנאמרות בבוטות. זה לא משרת אתכם, זה רק מרחיק אותנו. כשהבן שלי הגיע לכיתה ד' ורץ למועצת התלמידים, הוא התיישב להכין שלטי תעמולה. פרשנו את הדפים על הרצפה, ורגע לפני המצאת הסיסמאות הסברתי לו: כדי להיות גבוה ובולט יותר מהאחר, אתה יכול לכרות לו בור - או לעלות על שרפרף. תמיד, אבל תמיד תעדיף לעלות על שרפרף. נכון, זה קשה יותר, אבל זו הדרך הנכונה.
ועוד משהו קטן. הרבה מאוד אנשים כועסים עליכם, חברי כנסת יקרים. חברים מקצוות שונים של הקשת איבדו בכם אמון וקצו בסבבים הבלתי נגמרים של הבחירות. אם בעוד שלושה חודשים אתם רוצים את הפתק שלנו, יהא אשר יהא, אז אולי רגע לפני הקמפיין תקדישו זמן להתבוננות במראה. דקה לפני הוצאת שלטי הענק, שבו עם עצמכם לכוס קפה. כתבו מה אתם צריכים לתקן. רשמו לעצמכם הערות. רק אז קחו נשימה, צאו לדרך ובקשו את האמון שלנו. אני מניחה שיש לכם זמן לעשות את כל זה. בכל זאת, אתם לא עובדים רגילים במשק. הרי לפני שבוע יצאתם לפגרת בחירות.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***