פעמוני האזהרה, שלא לומר הבאזר, החלו לצלצל בעוז כשמאמן הכדורסל שלח בקבוצה הודעה תמימה למראה: "ערב טוב, לרגל סיום השנה אנחנו רוצים לארגן משחק של הקבוצה נגד ההורים. מי בעניין?"
היוזמה כשלעצמה הייתה מבורכת: הבן משתתף באופן קבוע בחוג כדורסל שכולל משחקים שבועיים בליגת הנערים האזורית, שבה הם הגיעו השנה למקום השני והמכובד לכל הדעות, אפילו שלי. עכשיו, כשהעונה מסתיימת והחוג יוצא לתרדמת קיץ ארוכה, מה יותר יפה ממשחק ידידות בין הנערים (להלן: הקבוצה) לבין הוריהם (להלן: העגלות), שיוכלו להראות לילדיהם שהם עדיין יודעים משהו על כדורסל, גם אם הם קצת מתקשים ליישם את הידע הזה בגלל הגיל, הכרס והצורך האבהי לתת לילדים לנצח כדי שלא ילכו לבכות לאמא? באמת רעיון יפה, נוגע ללב.
יש בו רק בעיה אחת: אני.
לזכותי ייאמר שגם כשהייתי צעיר לא הייתי שוס גדול. אף פעם לא הייתי השחקן הכי מבריק, הקלע הכי סוויש, הרכז הכי מרוכז, הסנטר הכי מרכזי. למעשה הייתי שחקן חצי־פינה, כלומר יושב בפינה של המגרש וחולם שייתנו לי לשחק חצי דקה. לא הייתי חד, לא מדויק, לא מהיר, לא מזהיר, השחקנים האחרים הם אלה שהיו מזהירים אותי שאם אני לא אפסיק לעשות שטויות אנחנו הולכים להפסיד את המשחק. ובאמת הפסדנו. אבל אני שמרתי על מורל גבוה ותמיד עודדתי אותם שלא הניצחון חשוב אלא ההשתתפות. ובאמת הפסיקו לשתף אותי.
אבל כשכן היו משתפים אותי (בדרך כלל בגלל שלא היו מספיק שחקנים על המגרש), אני הייתי השחקן הכי בולט. לא לטובה, אבל בולט. כשכולם היו סתם מתרוצצים על המגרש וצורחים "תמסור, אני לבד!" אני הייתי משחק עם הראש - שבו הכדור היה פוגע בכל פעם שמסרו לי, אם בכלל - ואז תופס אותו בשתי ידיים ומוסר בדייקנות מופלאה לשחקן של הקבוצה היריבה. את הכדור, לא את הראש.
כשהייתי אמור לחסום הייתי חווה חסימה רגשית. כשדיברו על פיק־אנד־רול הייתי חוטף פיק ברכיים. כשהייתי חוטף פיק ברכיים היו חוטפים לי את הכדור מהיד. כל השחקנים שלטו היטב בצעד וחצי, אני לא הצלחתי לקלוע אפילו בצעד תימני. בקיצור, כמו שאתם כבר מבינים, לא הייתי מג'יק ג'ונסון. יותר בכיוון של בוריס ג'ונסון – שמנמן, מגושם, אחד כזה שכל השחקנים בקבוצה מחכים להזדמנות הראשונה להעיף אותו.
איזו זריקה לקחת
אז אחרי כל זה, מישהו מצפה שאני, שלא מסוגל להטביע לסל אבל כן מטביע את כל הקבוצה ביגון, אתייצב לשחק מול קבוצת נערים בשיא כושרם שלקחו השנה את המקום השני בליגה? אני הרי יודע שאני אהיה פקקט על הפרקט. שהכדור יכדרר אותי ולא אני אותו. שאני אקח זריקה לשלוש ואז אצטרך זריקה נגד כאבים. שאני אעשה פדיחות איומות. אני אוהב את הבן שלי, למה לעשות לו דבר כזה?
הנער הגיב כהרגלו באצילות פולנית אופיינית. "זה בסדר, אבא", הוא אמר, "אתה לא חייב לבוא. לא נורא שכל האבות יגיעו ורק אני אהיה שם לבד, כמו תמיד".
רציתי להגיד שעדיף לו ככה, אבל לא רציתי לקלקל את ההערצה הטבעית שהוא רוחש לי. גם אחיו הגדול היה לפני שנים רבות בחוג הזה, וגם אז המאמן חסר האחריות ארגן משחק כזה של השפלת מבוגרים, רק שאז הייתי יותר צעיר וגם הייתה לי סיבה טובה למה אני לא מגיע, אני כבר לא זוכר למה. אולי הייתי בעבודה, אולי במילואים, אולי התחבאתי מתחת למיטה כדי שלא ימצאו אותי כשינסו להרכיב חמישייה. מה שכן, אמא שלו תפסה יוזמה והלכה לשחק במקומי כדי לא להפקיר את הילד, ומאז הבן הגדול מקפיד לא להודיע לנו על שום פעילות בשום חוג אף פעם.
כדור (הבנתם מה עשיתי פה?) השלג החל להתגלגל במהירות במורד כשהמאמן שלח עוד הודעה, ובה הפציר בהורים להודיע בהקדם מי מגיע כדי שיוכל לבנות את נבחרת החלומות, או הסיוטים, תלוי מי חולם אותה. כדי לפתות אותנו הוא גם הבטיח שבסוף המשחק תהיה פיצה לכולם, כלומר הילדים יקבלו פיצה והמבוגרים צרבת. באופן אישי הייתי מוכן להקריב מעצמי ולהגיע ישירות לשלב של הפיצה, אבל משהו בתוכי לחש שאני עלול להקדים, המאמן יזרוק אותי לחמישייה ואחר כך לאף אחד כבר לא יהיה שום רצון לפיצה, אולי לפיצויים.
אפשרות נוספת הייתה לקחת על עצמי את התפקיד של שחקן נשמה, זה שנורא רוצה לשחק אבל הוא תמיד פצוע, אז כל המשחק הוא עומד ליד הספסל ומעודד את השחקנים בצעקות "קדימה, חבר'ה!" "לרוץ, לרוץ!" "הגנה! ה־ג־נ־ה!!!" "שמור עליו, שמור!" ו"להרגיע, להרגיע, יש עוד הרבה זמן!" הבעיה היא שכמו שאני מכיר את האבות האחרים, גם הם נשמות טובות שירצו את התפקיד, ורק אחד יכול להיות שחקן נשמה – כל השאר יהיו חייבים לעלות למגרש ולעבור הנשמה. פחות מתאים לי.
קלאסי סינדרלה
לא, אמרתי לעצמי, ביני ובין הבן יש חלוקת עבודה ברורה – הוא עובד על המגרש, אני משלם על החוג ומסיע אותו. גם למשחק עם ההורים אני מוכן להסיע אותו, אבל להישאר בחוץ כדי לא להתבזות. אם כי חייבים להודות שיש פה פוטנציאל לסיפור סינדרלה קלאסי: אני מוריד אותו בכניסה לאולם וכבר עומד לנסוע, אבל אז מגיע בריצה המאמן ומתחנן שהם תשעה ושאשלים להם מניין. בלית ברירה אני נכנס לאולם, עולה על הפרקט ובמשך 39 דקות עושה את כל הפדיחות האפשריות. ואז, עשר שניות לסיום המשחק, זה קורה. הילדים מובילים עלינו בנקודה. אני מתחמק מהשמירה, למרות שאין צורך כי אף אחד לא שומר עליי. תשע שניות לסיום, הרכז שלנו מחפש למי למסור. שמונה שניות. אני חותך לאזור הצבע. שבע שניות. מסמן שאני פנוי. שש. הרכז רואה אותי אבל מחפש מישהו שאפשר לסמוך עליו. חמש. אין לו ברירה, הוא מוסר לי. ארבע. הכדור פוגע לי בראש. שלוש. אני מצליח להשתלט עליו. שתיים. מרים את הכדור ומשגר אותו בקשת. שנייה לסיום. כולם עוקבים אחרי הכדור בהילוך איטי. הוא מקפץ על הטבעת פעמיים ונכנס עם הבאזר פנימה. כולם בהלם. חבריי לקבוצה רצים אליי, קופצים עליי, ובתוך בלילת הזיעה הדביקה הם שואגים: "יא טמבל, זרקת לסל שלנו".
אז בסוף שלחתי במקומי את אחיו הגדול של הנער, אחרי שהמאמן הודיע שהקבוצה של המבוגרים לא חייבת להיות מורכבת דווקא מהורים. הוא כיכב בקבוצה הבוגרת יחד עם עוד אח גדול, המאמן שהשלים חמישייה ושני הורים שנקלעו למקום בטעות. היה משחק מצוין, הקבוצה שוב הגיעה למקום השני והמכובד לכל הדעות, והעיקר – שוב הוכח שאין דבר העומד בפני הרצון. הרצון של ההורים להתחמק, אני מתכוון.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***