הרבה הורים צעירים ניגשים אליי ושואלים אותי, "יאיר, מה הטיפ הכי טוב שתוכל לתת לנו להורות?" ואני תמיד אומר שהדבר הכי חשוב זה לא לתת לילדים לראות טלוויזיה. זה סתם דופק להם את הראש. חוץ מזה שהיום כל מה שצריך יש ביוטיוב אז אפשר להושיב אותם מול המחשב וזהו. ולא, זה לא היינו הך, עובדה שלטלוויזיה נוהגים לקרוא במחוזותינו "טמבלוויזיה" ואילו על מחשב אין משחק מילים מבריק שכזה.
על כל פנים, נאה דורש נאה מאוד מקיים, ובאמת כבר מגיל צעיר אני משתדל להושיב את הילדים מול המסכים, אלא אם כן אשתי מודיעה שהיא בדרך הביתה, או אז אני מזדרז לנתק אותם מהמכשירים ולהתיישב איתם על השטיח כשמולנו מונח משחק הקופסה סטרטגו שמעולם לא טרחנו ללמוד את חוקיו. אבל לפעמים החיים הם בומרנג, ולאחרונה הבת שלי הנהדרת בת הארבע התמכרה לסדרה מצוירת חביבה על משפחה של חזירים אנגלים שעוברים חוויות של מה בכך. פה משחקים קוביות, שם מבקרים את הסבתא. באמת אני לא מבין את האטרקציה. אבל מפה לשם הילדה התחילה לפתח מבטא בריטי ולדרוש מאיתנו באנגלית דברים כמו הפסקות תה והקמת קולוניות בצפון אפריקה.
לא שאני נגד הרחבת האופקים, אבל באיזשהו שלב צריך לגוון את לוח השידורים. אז ניסיתי לעניין אותה בחלופות יוטיובריות שונות כמו שירים קטנים עם עוזי חיטמן או סיכום קמפיין מוקדמות מונדיאל 98' עם אורי לוי, אבל קדחת. אז ברוח הקולוניאליזם הבריטי ניגשתי אל המלכה האם.
"חייבים לגוון לילדה את הרגלי הצפייה, אי אפשר עם החזירים האלה".
"מה הבעיה עם זה? דווקא נחמד שהיא קולטת אנגלית".
ידעתי שהמוצא האנגלוסקסי של אשתי ישחק פה תפקיד. האינטרס העיקש הזה שהילדים יתקשרו באופן מינימלי עם הסבא והסבתא האמריקנים מטריף את כל מערכות הבית.
ניסיתי לתקוף את הסיפור מכיוון אחר.
"זה לא לעניין שהיא תראה חיה טמאה מרצדת על המרקע, תחשבי מה זה עושה לה בנפש", התחננתי.
"וצבי הנינג'ה שלך זה הרב מחפוד אני מבינה", אשתי חבטה חזרה.
"איך את משווה בכלל? צבי הנינג'ה נלחמים ברוע כדי שאת ושכמותך תוכלו לישון בשקט בלילה! החזירים האלה סתם שותים תה ולומדים על צבעי יסוד".
"אם זה כל כך מפריע לך אתה תמיד יכול לכבות לה את המחשב ולהעמיד פנים שאתם משחקים סטרטגו", היא עקצה.
יומיים אחרי זה המצב החמיר. הילדה העירה אותי על הבוקר כשהיא לבושה בבגד ים ומחזיקה כף ודלי. "דאדי, לטס גו טו דה ביץ'!" היא אמרה במבטא שהחזיר אותי לימי המנדט הארורים.
"לטס גו טו דה וואט?" שאלתי. "טו דה ביץ'", היא הסבירה, "איי וונט טו פליי אין דה וואטא".
וואטא זה מים, שתבינו את עוצמת המבטא.
"קח אותה ואת הבנים לים נו", אמרה אשתי, "גם ככה יום שישי ארוך".
אז ארזתי את הילדים ונכנסנו לרכב. "דונט פורגט דה סאן־סקרין!" זרקה לי מלכת בריטניה מהמושב האחורי. שתבינו, בעברית היא קוראת לזה "קרם הגנב", אבל באנגלית פתאום היא סטיבן הוקינג.
על כל פנים שמנו פעמינו אל החוף הנפרד ובהגיענו לשם פגשנו להפתעתי מלא משפחות סרוגות בהרכב מלא. בירור קצר העלה שהגענו לחוף רגיל שהקימו בו ככל הנראה גרעין תורני. באמת הורגש מתח בין הדוסים ובין התושבים המקוריים של החוף, אבל פרעות עדיין היו רחוקות מלפרוץ.
מרחתי על הילדים את הסאן־סקרין המדובר וצעדנו יחד למים. "וור אר דה פישס?" שאלה הילדה באכזבה. "קודם כול לא אומרים פישס ברבים", קפצתי על ההזדמנות לתקן אותה באנגלית, "פיש ברבים נשאר פיש".
"אלא אם כן מתכוונים לזנים שונים של דגים, ואז מותר להגיד פישס", התערב הבכור כאילו להכעיס. כנראה שהסבתא מרעילה אותו נגדי.
"תראי חמודה, ווי אר אין יזראל, היר דר איז אונלי מדוזה", הסברתי לילדה והצבעתי על מדוזה אקראית, "ווייק אפ און יור לייף".
אבל הילדה לא אמרה נואש והתעקשה לשחזר את הקיץ האנגלי כאן אצלנו בישראל.
"לטס בילד א סנד קאסל!" היא משכה בידי בהתלהבות. אז לקחנו את הדלי והכף ואחרי עשר דקות מאומצות נחו לפנינו ארבעה גושים של בוץ שהיו נראים פחות כמו ארמון חול, יותר כמו שיכון. "איטס א מרכז קליטה", הסברתי לילדה המאוכזבת, "אפטר יו ליב היר א ליטל ביט, יו קן ביי א קאסל אין רעננה".
הילדה לא השתכנעה מההסבר הדי מציאותי שהנחתי לפתחה ומצאה לה קרש הצלה אחרון להיתלות בו - מוכר הגלידה.
"דאדי, לטס איט אן אייס קרים!" היא קראה.
"אומרים ארטיק", התעצבנתי.
"אלא אם כן הוא עשוי מקרח ואז המינוח הנכון הוא קרטיב", התערב שוב הבכור, ואני והילדה נתנו לו מבט ארוך ארוך עד שהוא הבין את הרמז והלך לקבור את עצמו בחול.
"ליסן מתוקה", ניסיתי להסביר לילדה, "דיס איז יזראל, טו ביי דה אייס קרים איי ניד טו טייק א משכנתא, יו אנדרסטנד?"
אבל היא המשיכה להביט בי בעיניים גדולות מלאות ציפייה וידעתי שלא באמת נותרה לי ברירה. רכשתי לה את האייס קרים המדובר ושמחתי לראות אותה מאושרת.
"נקסט טיים ווי גו טו דה זו", הילדה עדכנה אותי אחרי שסיימה ללקק את שארית המקל.
"מה את אומרת", חייכתי אליה, "טו דה זו תלכי עם אמא". היא הסתכלה עליי במבט אנגלי מאיים אבל אני לא נבהלתי. סך הכול את האיומים הבריטיים אני מכיר, במקסימום היא תשלח אותי למחנה מעבר בקפריסין. באמת לא תזיק לי חופשה.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***