כמו רקפות

קובייה הונגרית

טרי טרי מאתמול בלילה: סיפור שנועד להזכיר למי ששכח, כמה טוב להיות שייך לעם הזה. מישהי מבנות משפחתנו הגיעה לכמה ימים לבודפשט. אחרי כמה שעות התברר שיש לה איזה זיהום שלדברי הרופאה שלה בארץ מחייב אותה לקחת אנטיביוטיקה מיד, שאם לא כן עליה לטוס ביממה הקרובה בחזרה לארץ. היה לה ביטוח רפואי, היה אפילו מרשם מדויק, ובכל זאת האנטיביוטיקה לא סופקה באף אחד מבתי המרקחת בבירה ההונגרית. מכאן מתחיל מחול שדים, אבל במקום שדים שיחוללו בו, הייתה זו כוראוגרפיה של מלאכי שרת.

איך כתב עלינו אריאל הורוביץ, הבן של – "כמו רקפות בין הסלעים". ככה בדיוק. כמה משפטים ברשתות החברתיות לקראת ערב: זקוקים דחוף לאוגמנטין עבור ישראלית ששוהה בבודפשט - ומאותו רגע מפגן התגייסות שכמותו לא צפינו. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל ולקבל הודעות. אנשים שמכירים אנשים שאולי נוסעים הלילה להונגריה. אנשים שמוכנים לבוא לשדה התעופה ולבקש עזרה ממי שאמור לצאת (ומה עושים עם ה"ארזת לבד? מסרו לך משהו?" - "אה, כן, רק כמה כדורים..." השאלה בינתיים נשארה באוויר). נשלחו אלינו גם טלפונים של יהודים החיים בהונגריה, אחר כך של רופאים שישמחו לעזור, ואיך לא - מספרים של שליחי ושליחות חב"ד. ואז התחילו להגיע טלפונים מאנשים מדהימים. איש בשם צביקה שנמצא באותה שעה מאות רבות של קילומטרים מבודפשט הציע להפסיק הכול ולהביא לה. ועוד אחד ועוד אחת ועוד. לתוך האירוע נכנסו עוד יהודים מהארץ שבנסיבות אחרות של מעשי חסד רכשו מכרים בהונגריה, ואישה שצברה שם מכרים כשסייעה לאחרונה ליהודי אוקראינה הפליטים.

בשורה התחתונה, באחת בלילה, שליח חב"ד בהונגריה, הרב שלמה ריסקין, שקודם לכן שלח לי כמה מספרים של רופאים, סיים התוועדות ובירר אם העניין הסתדר. אני לא מצליח לתפוס את הרופאים, כתבתי לו, כבר מאוחר. זה חייב להסתדר, השיב לי, לא הולך לישון עד שיסתדר. בסוף, כהרגלם של סיפורים גדולים ששייכים למציאות, לא כאלה שרקח הדמיון, זה אפילו הסתדר פשוט מן הצפוי – במגירת ביתו של הרב ריסקין נמצאו האוצרות. שלח לי כתובת, ביקשתי ממנו, היא תגיע אליך. אבל לך תיקח משליח צדיק של הרבי את שכר הפסיעות. מה פתאום. הוא בעצמו. שעת לילה מאוחרת. פעמי משיח. בבוקר חיכו לי עשרות הודעות בטלפון, אנשים שהשיגו תרופה ורק מחכים לכתובת, רופאים שיבואו עד אליה חינם אין כסף, ורופאים מהארץ שסייעו אתמול באבחנה ורוצים לדעת איך לסייע עוד. רק להודיע לכל האנשים הטובים האלה שהכול בא על מקומו בשלום לקח יותר זמן מלפתור את הקובייה ההונגרית (לא לבד כמובן. שליח חב"ד עזר).

מתחזק

גם אם ייקחו מאיתנו את הקורונה, מה שלא מסתמן בקרוב - את מניין הקורונה מן הרחוב שלנו לא יוכלו לקחת. אנשים התאהבו בפוזיציה של לשוח בשדה, אם אפשר לכנות את גינות הפרחים שליד הבתים שדה. בימי הקורונה הזועמים, כשמתו פחות אנשים בשנה אבל היה יותר לחץ, תסס המניין במיוחד. שלוש תפילות בחול, שבת ומועד, ושכנים שאינם בהכרח שומרים שבת ואינם פוקדים את בית הכנסת אבל נהגו במניין הזה באורך רוח. לא מובן מאליו. אחת השכנות אפילו צילמה במשך שנה תמימה ויצרה סרט מרתק מהמניין ומהתרחשות הרחוב שסביבו. לאחרונה, עד עתה, אף שנפתחו מזמן בתי הכנסת, שרדו מנחה וערבית של חולין, קבלת שבת ויציאתה. אבל שלא כצפוי ממניין זעיר – הייתה קבלת שבת בנחת, עם כל השירים, ואפילו דרשה בין קבלת שבת לערבית. באחת הפעמים דרשתי אני. ראיתי את המתפללים המוכרים, ובתוכם עמד יהודי גלוי ראש שהקשיב לדברי התורה. מעניין.

לא רק אותי הוא עניין. יש בקרב המתפללים אדם אחד שבדם שלו זורם האנזים הזה של קירוב רחוקים, ושום מתחזק לא יחמוק מהרדאר שלו. מיד בסוף התפילה ניגש אליו, חייך, לחץ את ידו ושאל לשמו, מי אתה, מה אתה. ראיתי שהתעניינת בדרשה, יש כאן שיעורים בקרבת מקום, בית מדרש... אמר לו המתחזק: החניתי את הרכב שלי כאן ביום שישי. רציתי לחזור הביתה, אבל ראיתי שאתם מתפללים כאן תפילת שבת. לא ידעתי כמה זמן זה ייקח, אבל אני מכבד אתכם, לא אכנס לכם באמצע עם רכב. אז חיכיתי עד שיסתיים. והדרשה? מדבר נחמד האיש הזה, אין לי שום דבר נגד, אבל לא, זה ממש לא אני, חייך. הודה למקרב המאוכזב, נבלע בתוך הרכב ונסע. לא. הוא לא מתחזק. אבל איכשהו אותי זה דווקא חיזק.

הלכה לבין המצרים שהייתי רוצה לפסוק

תעשו איתי ביחד את החשבון, אולי אני טועה. אז ככה: בית שני חרב בגלל שנאת חינם, כן? גם בבית ראשון האהבה לא פרחה, כי איכשהו שפיכות דמים לא באה מאהבה, גילוי עריות זו אהבה עקומה, ועבודה זרה זה ייאוש עמוק מחיבור בין כל החלקים. שורה תחתונה – בתי המקדש שלנו חרבו בגלל לשון הרע ושנאת חינם. נתקדם בחשבון:

על מנת להצטער ולהתאבל על אותם בתים בשלושת השבועות, וביתר שאת בתשעת הימים, נאסר עלינו לשמוע שירים. לדעת כולם מופעים אסורים. המחמירים אוסרים אף שירים מן הרדיו. המחמירים שבמחמירים אוסרים כל שיר ברדיו, למעט מוזיקה ווקאלית, אפילו יהיו אלה שירים עצובים.

אז מה עושה יהודי מחמיר שבמחמירים שנוסע ברכב, כזה שבכל השנה שומע שירים? במקרה הממש ממש טוב, מחליף שירים בשיעורים. אשריו ואשרי חלקו. במקרה המצוי, מעביר לתוכניות האקטואליה. מגביר כשמדברים ומנמיך בשירים. הבנתם את זה? תיאטרון אבסורד במיטבו: כדי להתאבל על החורבן הוא משתיק את המוזיקה ומגביר את הלהבות של שנאת החינם. כמה חכם. ושלושת השבועות הבאים עלינו לרעה, בכלל צרה צרורה – ימי בחירות. אם לא די לנו ברפש ובשטנה של סתם ימים, בין המצרים הקרוב יסדר לנו את זה במכפלות. ואוי לאוזניים.

לכן, אילו הייתי מפוסקי ההלכה, הייתי אומר שזה הסדר הישר: הכי טוב שיעורים. אחר כך - לנסוע בשקט, לפגוש את עצמך. מה רע? מזמן לא דיברתם. אבל מי שחייב רדיו? עדיף שירים על פני אקטואליה מדממת. אם אפשר, שירים שקטים, ואם לא – רגילים. אבל לטעמי? השיר הכי שמח עדיף על פני הלכלוכים. זה נכון כל השנה, על אחת כמה וכמה בתשעת הימים. אבל אני אינני פוסק. מחכה לאחרים.

לתגובות: liorangelman@gmail.com

***