ימים קשים מנשוא עוברים על גיטי קליינרמן, אמו של הנער מוישי בן ה־16 שנעדר מביתו. מסלון ביתה הצנוע שבמודיעין עילית היא מנהלת את החמ"ל המאולתר שהקימה בניסיון נואש למצוא אות חיים מבנה האובד. כמעט ארבעה חודשים חלפו מאז נעלמו עקבות בנה, ועדיין אין בידי המשפחה אפילו קצה חוט.
היא לא יודעת מנוח. על כתפיה הצרות היא נושאת את המאבק העיקש והמורכב להשבת הבן. "110 ימים, זה מספר לא נתפס. זאת הזיה", היא אומרת השבוע, ממאנת להשלים עם המצב. "אני מרגישה כמו בתוך חלום בלהות שלא נגמר. אם לא האמונה שהקב"ה מנהל את העולם - גם אם אנחנו לא מבינים הכול וגם כשאנחנו בחושך מוחלט - לא היינו מחזיקים מעמד במציאות הקשה הזו. רק בכוח האמונה אנחנו צולחים את היומיום. אנחנו מרגישים שהקב"ה נותן לנו כוח על־טבעי לעבור את זה", היא אומרת.
המשטרה התעוררה אחרי חודש
כבר למעלה משלושה חודשים שהיא מתמודדת יחד עם בעלה מול תסריט האימה שהחל ב־25 במרץ, כשבנם מוישי נסע לשבת במירון יחד עם חבריו. ביום שישי עוד שוחח עימם ואיחל להם שבת שלום. בשלב מסוים לקראת צאת השבת הודיע לחבריו שהוא חפץ להתבודד - ומאז נעלמו עקבותיו. שבוע חלף עד שההורים הבינו שמשהו אינו כשורה. "החברים חשבו שהוא נסע הביתה ולא דאגו, ואנחנו חשבנו שהוא בישיבה. ביום שישי הוא תמיד היה מתקשר להגיד שבת שלום. אין מצב שהוא לא מתקשר. אז ביום שישי הבא, כשהוא לא התקשר, זה הדליק לנו נורה אדומה. ניסינו ליצור איתו קשר, התקשרנו לחברים, לשאול, לנסות לברר איפה הוא".
משחיפושיהם לא העלו פרי, ניגשו ביום ראשון לתחנת המשטרה ודיווחו על היעלמות הבן. "הרגשנו שהאדמה בלעה אותו", היא מתארת את רגעי האימה הראשונים. חודש תמים חלף מאז הגשת התלונה במשטרה ועד שחוקרי המשטרה התייחסו למקרה ההיעלמות בכובד הראש הראוי והחקירה עלתה שלב: "עד פסח, בשלושת השבועות הראשונים, המשטרה הייתה אופטימית. הסברנו להם שזה לא אופייני לו, אבל הם אמרו לנו: אל תדאגו, הוא בטח מטייל איפשהו. הם לא הבינו את גודל האסון. אמרו לנו שיהיה בסדר. אמרתי להם: אין כזה דבר שהבן שלי לא מעדכן אותנו איפה הוא נמצא. הם הסבירו לי שהרבה פעמים נערים בגיל הזה יוצאים לטייל, נעלמים ואז חוזרים. אני צעקתי שאני מכירה את הבן שלי, התחננתי שיבינו שלא סתם באתי להגיש תלונה ויש כאן משהו לא סביר ולא הגיוני. הרגשנו שאנחנו צועקים וצורחים ואין מי ששומע אותנו".
מתי המשטרה הבינה שמדובר במקרה חירום שדורש טיפול מיידי?
"רק בפסח, כשהוא לא חזר הביתה לליל הסדר, המשטרה אמרה אוקיי, לא הגיוני שילד לא חוזר לחג, וכנראה יש כאן משהו הרבה יותר רציני ממה שחשבנו מלכתחילה".
כמעט חודש אחרי שהוא נעלם. מדובר בזמן קריטי שעבר.
"אחרי חודש המשטרה תפסה שיש כאן סיפור רציני של נער נעדר, ומאז היא מטפלת בזה ברצינות. אני מעדיפה להתמקד בכאן ועכשיו. היום המשטרה על זה בכל הכוח. גורמים בכירים במשטרה מעורבים בתיק ועובדים למצוא את מוישי". כיום היא מתארת קשר יומיומי עם המשטרה: "אני בקשר איתם כל הזמן. לצערי אין עדיין קצה חוט. יש ימים שיש קשר איתם גם כמה פעמים ביום ויש ימים שבכלל לא. הכול לפי הצורך והעניין".
בשלב זה הנחת העבודה של המשטרה היא שמוישי בחיים. הסריקות מתמקדות באזור הר מירון, אך על החקירה מוטל צו איסור פרסום. ביום רביעי שעבר ערך מפכ"ל המשטרה, קובי שבתאי, דיון להערכת המצב. המפכ"ל קיבל סקירה רחבה על החיפושים אחרי מוישי. הדיון נערך בהשתתפות מפקד מחוז ש"י ניצב עוזי לוי, ראש אגף החקירות והמודיעין ניצב יגאל בן שלום, מ"מ מפקד ימ"ר ש"י וגורמים נוספים. המפכ"ל התייחס בדבריו למאמצים שנעשים לאיתורו של הנעדר וציין כי "לא נרפה עד שלא נבין מה עלה בגורלו של משה והיכן הוא נמצא". עוד אמר: "זוהי חקירה מורכבת שהחלה עם דיווח על היעדרותו, ולמרות שהוא נראה בעבר באזור מירון, אנחנו לא שוללים אף מקום ברחבי הארץ שבו הוא עלול להימצא. בהנחות העבודה שלנו כל כיווני החקירה נבדקים, ונקודת המוצא היא שמוישי בחיים". יצוין כי לאחרונה נעצר חשוד בחשד למעורבות בהיעלמותו, אך הוא שוחרר. בנוסף, במסגרת המאמצים לאיתורו ערכה היחידה לאיתור נעדרים של זק"א אתמול (ד') מבצע חיפוש נרחב באזור הר מירון.
משפחת קליינרמן עצמה מפעילה חוקר פרטי וחפ"ק לחיפושים באזור הצפון ובכלל. "יש מתנדבים נפלאים שמחפשים באזורים שונים בארץ, ליד קברי צדיקים ובכל מיני מקומות. מגיעים מתנדבים, אבל מדובר במקומות מאוד מסובכים גאוגרפית, הרים ותהומות, עם עשבייה צפופה וסלעים, וצריך הכשרה מיוחדת כדי לדעת איך לחפש שם".
מאז פרסום היעלמותו, היא מספרת, מתקבלים טלפונים ממגוון אנשים שמשוכנעים שהבשורה בידם והם יודעים בדיוק היכן מוישי נמצא ומה עלה בגורלו. "אנחנו מקבלים המון שיחות בכל יום. את לא יודעת למי להאמין ולמי לא. זה סוחט רגשית, זה מתיש", היא מודה. "התקשר מישהו שאמר בשיא הביטחון שהוא רואה את הגופה שלו בחולות תל אביב. הוא אמר לנו 'הוא שם. ערבים זרקו אותו'. ואתמול התקשרה מישהי אחרת ואמרה שהיא רואה אותו ביער ביריה למעלה. שלחתי לשם לחפש ולא מצאו כלום. מצד אחד, אנחנו לא יכולים לזלזל בשום בדל מידע שמגיע אלינו. אבל מצד שני, אנחנו חייבים לשמור על עצמנו לא להשתגע. זה לא קל".
מסע החיפושים המתמשך והמתוקשר גורר אחריו אתגר נוסף, והוא שלל תיאוריות קונספירציה וידיעות כוזבות סביב גורלו של מוישי המופצות ברשתות החברתיות. התסריטים רבים כיד הדמיון הטובה, החל מחברות בכת מסתורית, חזרה בשאלה, מעבר לחסידות סגורה או אפילו חטיפה ורצח, והדברים מגיעים גם לאוזני המשפחה ומכאיבים ביותר. "אנחנו מקבלים כל הזמן ידיעות ושמועות שרצות בכל מיני מקומות וזה מערער ומחליש. אני אומרת לילדים שלי 'אם אתם רוצים לשמור על עצמכם, אל תקשיבו למה שמספרים לכם בחוץ. עד שאתם לא מקבלים הודעה רשמית ברורה, מבחינתכם הכול בגדר פייק ניוז. תאמינו רק לאבא ואמא'. הבת שלי, בת 18, דיברה עם חברה שלה ששאלה אותה 'זה נכון שרצחו את אח שלך?'. איך אפשר לומר דבר כזה? מה הולך כאן? איפה הרגישות?" היא שואלת בכאב. "מוות וחיים ביד הלשון. כל קרובי המשפחה שלנו מקבלים בלי סוף טלפונים קשים כאלו. זה מביא אותנו למצב שאין לנו נשימה, עד כדי כך", היא אומרת ומתחננת: "תשחררו. כשנדע משהו - נשתף. כמו שאנחנו מחכים בסבלנות ומצפים לישועה, ככה גם אתם, עם ישראל, בבקשה תתאזרו בסבלנות. במקום לדבר תגידו פרק תהילים, זה יעזור יותר".
"ה' שולח לי כוחות מעל הטבע"
בתוך הכאוס שבחייה מנסה גיטי לשמור על שגרה מסוימת לילדיה. "אנחנו כרגע במצב של הישרדות. חיים מיום ליום בציפייה גדולה ומתח עצום. אבל בתוך זה אני מנסה לתת לילדים שלנו גם סוג של שגרה, סוג של הגנה. חוץ ממוישי יש לי עוד ילדים, וחשוב לדאוג גם להם ולבריאותם הנפשית. יש לי גם תינוקת קטנה בת שמונה חודשים שחייבת את אמא שלה". בזמן השיחה, חני בת השלוש משחקת עם עצמה בשקט ומפריחה להנאתה בועות סבון, כאילו מבינה שכרגע היא נדרשת להעסיק את עצמה ולא להפריע להוריה המודאגים.
במקצועה גיטי קליינרמן היא מאמנת לאורח חיים בריא ולהתנהלות תזונתית נכונה. "אני עצמאית, אבל במציאות כרגע הכול קפא. אי אפשר לעבוד בתקופה כזו. אני סביב השעון בחיפושים, טלפונים, מיילים, פגישות ולהיות עם הילדים. ללכת לישון אני לא מסוגלת. אני מוצאת את עצמי נרדמת עם הבגדים לשעתיים־שלוש בלילה, ויש ימים שגם זה לא".
ברגעים שאת לבד עם עצמך, על מה את חושבת?
"בהתחלה עוד יכולתי לדמיין כל מיני תסריטים שהוא חוזר. היום אני בעיקר מדברת עם הקב"ה ומתחננת 'זה רק אתה. אתה השותף השלישי - בבקשה תעזור לנו. זה שלך'. קטונתי. ידיי כנראה קצרות מלהושיע. אין לי יכולת ואין לי שום דבר חוץ מלהתחזק ולחשוב טוב כדי שיהיה טוב".
יש לך רגעי שבר?
"זה קרה בעיקר בהתחלה, הייתי מתפרקת בבכי, לא ידעתי איך לאכול את זה. הייתי בוכה לה' שייתן לי כוחות לעמוד בזה. אמרתי לו 'תחזיק אותי, תן לי משענת, אני לא מסוגלת להתמודד עם דבר כזה לבד'. והוא באמת שולח לי כוחות, כוחות מעל הטבע. לפי השכל אין לי כוחות להחזיק את עצמי, אין לי כוח לעמוד בסיטואציה נוראה כזאת, אבל הקב"ה שולח לי כוח רוחני לא מוסבר כל יום מחדש".
מוישי הוא השני משמונת ילדיה, וכשהיא מתבקשת לתאר אותו גיטי מדברת בערגה ובגעגוע: "מוישי היה ילד רגיש ואוהב. ילד שאוהב את כולם. באמת מתאים לו להיקרא 'הילד של עם ישראל', כי הייתה בו אהבת ישראל גדולה. הוא אהב לעזור לזולת בכל דרך". גיטי מתארת ילד שמחובר לקדושה מגיל צעיר. "קראנו לו משה כי כשהוא נולד ממש נהיה אור בחדר. אמרנו שהוא משה רבנו של הדור הזה. הרגשתי שהוא יהיה גדול הדור הבא. כשהיה קטן הוא קם פעם באמצע הלילה ומירר בבכי, וכששאלנו אותו למה הוא בוכה הוא ענה: כי עדיין לא נבנה בית המקדש. הוא ילד מאוד רוחני. הוא למד בישיבה בירושלים, אבל הישיבה אפשרה לו תוך כדי את כל היציאות האלו לקברי צדיקים כי הבינה שהוא צריך את זה. הוא למד המון משניות ומסכתות. כשהיה רואה מישהו עצוב הוא היה קם ואומר: 'יאללה, בוא נרקוד'. זה היה מוישי. כל הזמן סביב שמחה והודיה וחיבור לעם ישראל, אוהב כל יהודי באשר הוא".
אי אפשר שלא לשים לב שאת מתארת את מוישי בלשון עבר.
"הוא לא נמצא כאן כבר שלושה וחצי חודשים. אני לא יודעת מה קורה איתו, מה יהיה איתו. מבחינתי זה מוישי של העבר, מוישי של ההווה הוא בספק, בסימן שאלה גדול, ומוישי של העתיד אנחנו עדיין לא יודעים. אנחנו מקווים לטוב, אנחנו חושבים טוב. אנחנו לא מאבדים לרגע את התקווה, אבל יחד עם זאת, אנחנו צריכים להיות ריאליים ומוכנים לכל תרחיש. אני מתפללת ומקווה שהקב"ה יעשה לנו נס מעל הטבע ומוישי שלי יחזור אליי בריא ושלם", היא אומרת ומשתתקת.
סימן היכר משמעותי בפניו של מוישי, מציינת גיטי, הוא הצלקת המעטרת את מצחו. זאת בעקבות פציעה קשה בראשו לפני שנתיים במהלך נסיעה לקברי צדיקים בשומרון, שבמהלכה נפגע מיידוי אבנים של פלשתינים סמוך לקבר יהושע בן נון, מצפון לאריאל. "פלשתיני זרק לו בלוק ענק על הראש. מוישי סבל משבר רציני בגולגולת ושבר בארובת העין. הרופאים היו פסימיים ואמרו שכנראה יישאר עיוור. הנס היה גדול כי זה פגע מילימטר מהמוח. הקב"ה ברא אותו מחדש. זה היה נס גדול, ומי שהציל אותו ברחמיו יציל אותו גם עכשיו", היא מייחלת. "הצלקת במצח היא תוצאה של 14 תפרים שעשו לו. מוישי הוא ילד של ניסים, וזה מה שנותן לי המון תקווה לגביו. הוא נשאר עם צלקת מעל העין השמאלית לאורך כל המצח, והבת שלי אמרה לי, 'אמא, ה' עשה למוישי צלקת כדי שעכשיו יהיה קל למצוא אותו'. הלוואי".
על דלת המקרר בבית משפחת קליינרמן תלוי לו פתק קטן, שגיטי מביטה בו שוב ושוב ומקריאה את הכתוב בו בקול רם, ספק לה, ספק ליתר בני ביתה: "אני לא מוכנה שיורידו אותו מהמקרר מרוב שהוא מרגש אותי". "'משפחת קליינרמן היקרה'", היא מקריאה נרגשת, "'כל ישראל ערבין זה לזה. הצרה שלכם היא הצרה שלנו. התקווה שלכם היא התקווה שלנו. מאחלים שיגיעו בשורות טובות ממש בקרוב'. זה מרגש אותי", היא שבה ואומרת. "מוישי הוא כבר לא רק הבן הפרטי שלנו. הוא הבן של עם ישראל. החיבוק הענק הזה של עם ישראל מעניק לנו כל כך הרבה כוח. כולם מתפללים ותומכים בנו. אתמול הגיע לפה אדם ממבוא חורון והביא לנו חוברות של ציורי ילדים בגן. נכנסות עשרות שיחות ביום של אנשים שרוצים לברך, לחזק ולחבק אותנו. גם תוך כדי שאני איתך היו לי עשר שיחות שלא נענו".
גיטי מבקשת לציין את הציבור הדתי־לאומי שנרתם בכל דרך לסייע. "הציבור הזה עושה את השירות הלאומי שלו אצלי בבית", היא אומרת בהערכה. "כל כך הרבה אנשים מהמגזר הדתי־לאומי תומכים, נותנים יד ומתגייסים לעזור. שלחו לנו משחקים לילדים, אוכל מפנק, חומרי יצירה לילדים ומה לא. אנשים הגיעו מכל הארץ עם מכתבים שמחממים את הלב, מתוך שותפות בצרה שלנו. אישה אחת שאני לא מכירה שמה מעטפה עם מאתיים ש"ח וכתבה 'גיטי יקרה, תפנקי את עצמך'. יום אחד קיבלנו העברה בנקאית עם חמשת אלפים ש"ח וכתבו לנו בפשטות: אנחנו יודעים שאתם צריכים את זה עכשיו. זה מדהים. איזה עם נפלא יש לנו. השבוע הגעתי ליום חמישי בערב מפורקת, בלי כוחות. לא עשיתי קניות, היו בלגנים של טלפונים, הבית היה הפוך. לא הבנתי איך מחר תהיה פה שבת", היא משחזרת בכנות. "פתאום התקשר אליי יהודי ושאל במה אפשר לעזור לנו. עניתי לו 'שבת', והוא דאג להביא לנו את כל השבת קומפלט. זה כל כך ריגש אותנו".
72,000 איש הקדימו לקבל שבת
ציפי קליינרמן בת ה־11 מצטרפת לשיחה גם היא, ובבגרות יוצאת דופן מבקשת לשתף בקושי שלה. "מוישי חסר לי. אני מתגעגעת לקול שלו, לשירים שלו בשבת, להתנהגות שלו בתור אח טוב. אני דואגת לו מאוד מאוד", היא אומרת. "אנחנו חושבים כל יום שהנה הוא יחזור. אנחנו מצפים לו. יש רגעים שאני עצובה ובוכה, ואני מתפללת לה' שיחזיר לנו כבר את מוישי שלנו".
לקראת השבת האחרונה יצא מיזם מיוחד שהתגייסו אליו אלפי בני אדם: קבלת השבת בשעה מוקדמת בתפילה למציאתו של מוישי. "72,000 נשים וגברים קיבלו על עצמם להכניס שבת מוקדם למען החזרתו המהירה של מוישי. הם אמרו פרק תהילים בעת הרצון הזאת. הייתה לנו ממש תחושה של יום הכיפורים. היינו בטוחים שככה מוישי יהיה חייב לחזור. עשינו מהלך שהוא מעל הטבע, כל כך הרבה אנשים קיבלו שבת מוקדם, אז בטח שמוישי יחזור אלינו. אבל הקב"ה חשב אחרת, והוא עדיין לא החזיר לנו את מוישי, וזה בסדר, כי מה שה' עושה - הכול לטובה".
אולי המחשבה הזאת שאנחנו נעשה משהו מסוים והקב"ה יחזיר אותו עד שבת היא מסוכנת, כי כגודל הציפיות כך גודל האכזבה?
"אנחנו לא במשא ומתן עם בורא עולם. זה לא בא ממקום של תן וקח. אנחנו עושים את זה בשביל זכויות וישועות. אנחנו מאמינים שאין תפילה ששבה ריקם, ואנחנו יודעים שכאשר אנחנו פועלים מעל הטבע יש גם בשמיים מעל הטבע. זה נובע מהמקום של רצון לקדש את שמו ברבים", היא מבקשת להדגיש. "זה דבר עצום, שעם ישראל מרגיש שמוישי הוא הבן שלו ודואג לו ומתפלל עליו בכזאת עוצמה, ואנחנו נמשיך להתפלל שאברהם משה בן גיטל יימצא בעזרת ה' בקרוב ממש".
***