"נולדתי למשפחה מסורתית בבאר שבע", אומר הרב יוסי רודריגז, 62, נשוי ואב לשבעה, ראש ישיבת ההסדר באילת.
"אבי נפטר כשהייתי בן שש. הייתי אצל סבתא שכשהודיעו לי את זה, ולקחתי את זה מאוד קשה. אמא שלי אומרת שמרוב ההלם התעלפתי. במבט לאחור אני יכול לומר שמאותו רגע כל החיים שלי השתנו. מאותו רגע לא הרשיתי לעצמי ליפול. הכרחתי את עצמי להיות חזק כל הזמן. התחושה של 'אם אין אני לי מי לי' מאוד בנתה אותי. לא ריחמתי על עצמי, והכרחתי את עצמי להתמודד. וזה בנה בי אישיות של יוזם ולוקח אחריות על המציאות ולא רק מוכתב ממנה. זמן קצר לאחר מכן עברנו לפתח תקווה, לגור ליד ההורים של אמא שלי, והתחלנו סוג של חיים חדשים.
"מכיתה ז' למדתי בבית ספר חקלאי עם פנימייה בפרדס חנה, היה קצת געגוע לבית, אבל היו שם חיי חברה נחמדים אז היה לי טוב. בשנים ההן כמעט לא היה לי קשר ליהדות, אבל הדיאלוג הפנימי עם אלוקים היה קיים עד שבשלב מסוים הגעתי למסקנה שאין אלוקים. חשבתי שאנשים המציאו את אלוקים ושהוא למעשה פתרון פשטני לשאלות הגדולות של החיים. מה שחיזק אצלי אז את התחושה הזו היה שהרב שלימד אותי לבר מצווה אמר לי שילמד אותי בתנאי שאניח תפילין אז עשיתי זאת, ובדיוק אז המדריכה שלי חלתה בסרטן. בשבועות הללו התפללתי לה' ואמרתי לו שאם הוא קיים אז שיציל אותה, וכך נראה אם הוא קיים או לא. היא נפטרה זמן קצר לאחר מכן, וזה היה בשבילי עוד חיזוק לכך שאין אלוקים".
עליית נשמה
"אחרי התיכון התגייסתי, הייתי מאוד אידיאליסט ורציתי לתרום למדינה. שירתתי כקצין בצנחנים, הכינו אותנו לכך שתהיה מלחמה, ואכן מספר חודשים לאחר מכן מצאתי את עצמי במלחמת לבנון הראשונה שבה זכיתי להיוולד מחדש. האירועים שקרו לי שם הכריחו אותי להתאמץ מכאן ולהבא להתחיל לענות על השאלות הגדולות של החיים, וגם אלוקים חזר בעוצמה לתמונה. במלחמה נוצר אצלי סדק גדול במערכת הערכים הציבורית והערכית שהאמנתי בה, נוכחתי לדעת שהיא אינה 'מחזיקה מים', שהיא מתפוררת מבלי למצמץ, וגם עלו בי שאלות על משמעות החיים וכיוצא בזה. בתוך כך חשוב לי לומר שהגישה לשאלות הללו הייתה מאוד אופטימית. הייתה לי ידיעה פנימית שיש אמת, שיש תשובות".
אני יכול להניח שבעקבות כך התחלת להתעניין בשיטות רוחניות.
"אכן, בהחלט הייתי בעניין. התחלתי ללמוד פילוסופיה, טיילתי בכל מיני מדינות בעולם וחיפשתי שיטות ותשובות, ואחרי שלא מצאתי חזרתי לארץ והתגלגלתי ל'כת' ברמת גן. העניין שם בעיקר היה לעשות מדיטציה ולהגיע להארה רוחנית. היינו נפגשים באשרם, והחוויות שם היו מאוד חזקות עבורי. כשאתה עושה מדיטציה אתה זוכה להארה פנימית. טלטל אותי לקלוט שיש נשמה, במשך הרבה שנים לא האמנתי שהיא קיימת. עם הזמן שחלף ראיתי אנשים משתחווים שם לכל מיני דברים וזה הזכיר לי עבודה זרה, אז בהשגחה פרטית שאין לי איך להסביר אותה, החלטתי לשאול רב האם מדובר בעבודה זרה. הלכתי עם חבר בשם יואל לרב מסוים ששמענו עליו, בזמן ההמתנה קראנו בספר 'דרך ה'' של הרמח"ל ונדלקנו עליו, אבל בסוף הרב לא פגש אותנו כי לא היה לו זמן.
"בתקופה ההיא המשיך לכרסם בי הרצון לחפש תשובות אז אולי מתוך סטיגמה חשבתי על חו"ל ולכן טסתי, ובגלל שלא מצאתי שום דבר שבאמת סיפק אותי חזרתי לארץ אחרי שלושה חודשים. כמה ימים אחרי שחזרתי יואל התקשר אלי והציע שניפגש. כשראיתי אותו לא האמנתי למראה עיני, הבן אדם נהיה חרדי. השינוי שהוא עשה גרם לי לשאול את עצמי ממה אתה בורח, למה אני מפחד מהיהדות. בדקתי כל כך הרבה דברים, אבל היהדות הפחידה אותי. משמים גלגלו שסבתא שלי הייתה צריכה את עזרתי בירושלים, ואחרי שעזרתי לה הלכתי לישון בישיבה שיואל למד בה. וככה לראשונה הכרתי מקרוב את עולם היהדות והוקסמתי. אמרתי לעצמי: 'עד עכשיו ברחת, מעכשיו תתחיל ללמוד".
הלידה השלישית
"בתקופה ההיא גרתי בבית הורי בפתח תקווה ונסעתי כל יום לישיבה בבני ברק, שם למדתי בעיקר גמרא. לאחר שלושה חודשים הרגשתי אז שאני עדיין בשלב התחלתי של התשובה אז חיפשתי להעמיק את היסודות האמוניים, והחלטתי לעלות לסיור ישיבות בירושלים. במהלך הסיור התוודעתי למכון מאיר על ידי חברי גבע ראפ, ובזכות כך השתנו חיי. היום אני יודע שזו הייתה הלידה השלישית שלי. ההתחלה לא הייתה פשוטה, כי מאוד התלבטתי בין הזרמים השונים ביהדות, ויום אחד אפילו המשגיח מהישיבה בבני ברק פתאום הופיע במכון. שאלתי אותו בשביל מה הוא הגיע, והוא ניסה לשכנע אותי לחזור לישיבה הקודמת וטען שאני במכון מאיר כי אני לא רוצה ללכת אחרי האמת עד הסוף, כי זה נוח לי ושיש דברים בעולם החילוני שאני לא רוצה להיפטר מהם, כמו ללכת עם ג'ינס למשל. הדברים שלו נכנסו בי כמו ארס, ובאמת שאלתי את עצמי האם אני נמצא במכון כי זה מתאים לי או בגלל דברים חיצוניים".
מה עשית כדי לצאת מן הספק?
"גבע המליץ לי ללכת לרב אליהו, וזה מה שעשיתי. הרב שמע את הדברים, שאל איפה אני רוצה ללמוד, ועניתי שבמכון אבל אולי זה בגלל שיקולים לא נכונים. הרב שוב שאל את אותה שאלה, ועניתי את אותה תשובה. הרב שוב שאל את אותה שאלה, הפעם בקול גדול, ואמר: 'לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ, וזהו. שמעת מה אמרתי לך?'. וזהו, נגמרו הספקות. ויחד עם זאת, מאותו יום לא לבשתי ג'ינס יותר. רציתי להוכיח לעצמי שזה לא בגלל הדברים האלה. ובכלל, עברתי ללבוש יותר תורני וגם בענייני הלכה הקפדתי והחמרתי ברמה מאוד גבוהה.
"למדתי במכון במשך שנה וחצי, אחר כך בעטרת כהנים ולאחר מכן במרכז הרב. בהתחלה לא רצו לקבל אותי ל'מרכז' באופן מלא כי הייתי בעל תשובה, אז הרב ביגון אפשר לי לישון במכון והגעתי רק ללימודים שם ולאחר תקופה מסוימת קיבלו אותי. כמה חודשים לאחר שהתחלתי ב'מרכז' התחתנתי, והתחנה הבאה הייתה כולל בעיר דוד שנקרא על שם חברי הטוב אלחנן אתאלי הי"ד שנרצח בפיגוע. לאחר הלימודים בעיר דוד הייתי במשך שנתיים ראש הכולל בעלי, ובגיל 37, אחרי 14 שנה בתורה ובתשובה, הרב צוקרמן זצ"ל והרב בזק שליט"א הציעו שאקים ישיבה באילת.
''זה לא היה פשוט, בשנה ראשונה טסתי לאילת והייתי שם ארבעה ימים בשבוע ואז חוזר לעלי, ומהשנה השנייה והלאה כבר גרנו באילת. ברוך ה' הישיבה פורחת כבר 24 שנים, וגם יש לה השפעה על הגרעין התורני המקסים שפועל בעיר ועושה דברים מעולים, והכל מאוד קשור למה שקיבלתי במכון. אני מודה לה', ולאנשי המכון, על כך שזיכוני להיות מחובר לקב"ה באופן עמוק, אמיתי ונכון".
--
לכל התכנים של אבנר שאקי לחצו כאן
לתכנים נוספים מבית ערוץ מאיר לחצו כאן