את הטור הזה כדאי שנתחיל מהסוף, מהשורה התחתונה, שמא ניחשד בנאיביות או בניתוק.
ובכן, גם בבחירות 2022 המפלגות הדתיות והחרדיות יתמודדו לכנסת בשלוש רשימות נפרדות לפחות, ולא במסגרת חזית תורנית מאוחדת. תלמידי חכמים אומנם מרבים שלום בעולם, אבל כשזה מגיע לפוליטיקה בקושי אפשר להושיב חסידים עם ליטאים או דתיים־לאומיים עם חרד"לים - לא כל שכן את כולם יחד. על אשכנזים עם מזרחים בכלל אין מה לדבר.
וכך, גם הפעם הציונות הדתית ועוצמה יהודית יסתפקו בבלוק טכני בלבד (שאפילו הוא חורק) כדי להזכיר לכולנו שאין ביניהן אהבה גדולה אלא בסך הכול חשש משותף מאובדן קולות בימין; דגל התורה ואגודת ישראל יישארו יחד אף הן ולא יפרקו את החבילה – גם במקרה הזה רק מאימת אחוז החסימה; וש"ס, בהיעדר תחרות על קולות הבייס, תהיה פטורה אפילו מהצורך באחדות מאולצת ומזויפת, ותרוץ לבד על טהרת החרדים הספרדים.
הפעם הראשונה והאחרונה שבה כיהנו בכנסת נציגים מרשימה דתית־חרדית אחת הייתה בשנים 1951-1949, ימי הכנסת הראשונה. לקראת הבחירות התלכדו אז תנועות המזרחי, הפועל המזרחי, אגודת ישראל, פועלי אגודת ישראל והאיחוד הדתי הבלתי מפלגתי למסגרת פוליטית אחת – 'החזית הדתית המאוחדת', ויצאו עם לא פחות מ־16 מנדטים. אלא שיצר הפלגנות היהודי, כידוע, חזק מכל היגיון, אינטרס או הישג פוליטי, והשידוך החזיק מעמד שנתיים בלבד. לקראת הבחירות לכנסת השנייה כבר רצו המפלגות כל אחת בנפרד וירדו ל־15 מושבים בסך הכול, ומאז ועד עתה לא הצליחו להתאחד שוב. איך אבחן ניר אורבך בהקשר דומה 71 שנה מאוחר יותר (להבדיל, להבדיל)? הניסוי נכשל.
רבנים ומנהיגי ציבור פעלו ודחפו אז, בשנות החמישים והשישים, לחידוש השותפות בין הדתיים לחרדים, אך לא עלתה בידם. בראשם היה הרבי מלובביץ', שהפך לאדמו"ר בסמוך לפירוק החזית וראה לעצמו שליחות לקדם שוב את העניין. לרב יצחק מאיר לוין, מנהיג אגודת ישראל, כתב אז כי "ההתפוררות שבין החרדים" היא "ליקוי מכאיב ביותר", ובנימה אישית הוסיף: "מאוד עגמה עליי נפשי". באיגרת למשה שפירא, מראשי המזרחי, ולרב בנימין מינץ מפועלי אגודת ישראל, הוסיף כי “גדול הצער וכדאי הביזיון שלא נתקיימה החזית בשעה מלאת אחריות זו", והביע תקווה כי הם וחבריהם ישכילו מעתה "לבכר את האינטרסים של כללות היהדות החרדית על הרווחים המדומים המפלגתיים". הרבי התמיד ונלחם במשך עשרות שנים על איחוד מחדש, והעניין הפך לאחד הנושאים המזוהים איתו ביותר ולמושא חלומותיהם של חסידיו. "מובן שאיני מתייאש חס ושלום", התבטא פעם, "זהו הפך גישת היהדות לכל דבר טוב שנתקל בקשיים".
"נשק בידי המפלגות הנלחמות בדתיים"
מה שהניע את הרבי מחב"ד להקדיש ממרצו לאיחוד המפלגות היה מן הסתם ברומו של עולם ולא הפוטנציאל לרווח פוליטי של נציגי הדתיים והחרדים בכנסת. אבל בעולם שבו סופרים מנדטים ולא ממש רואים את המֵעבר (שלא לומר את הנשגב) – אפשר להבין למה ראשי המפלגות השיבו את פני הרבי ריקם. בכנסת השנייה, אחרי הפיצול, הן אומנם ירדו מ־16 מושבים ביחד ל־15 בנפרד, אך בשלישית וברביעית התחזקו ועלו ל־17 ול־18, יותר מאשר בראשונה, וגם בהמשך שמרו על כוחן. אם נדון את הפוליטיקאים בני זמננו לכף זכות וננקה אותם מכל שיקול זר כגון אגו ותחרות, נוכל לומר שזו הסיבה לכך שש"ס, אגודת ישראל, דגל התורה, הציונות הדתית ועוצמה יהודית אינן מעוניינות כיום להתאחד. חזונו של הרבי חשוב, אבל כשבלוק הימין נואש למנדט ה־61 – הם מסרבים ללכת להרפתקאות שעלולות לעלות ביוקר.
אכן, מבחינה אידאולוגית נראה כי לראשונה זה כמה עשורים הייתה יכולה להיות כאן הזדמנות ריאלית לשחזור של האחדות ההיא. אחרי שנים ארוכות שבהן מפלגות הציונות הדתית כללו גם בעלי תפיסות ליברליות בסוגיות דת ומדינה, דבר שלא אפשר חיבור עם החרדים, אירועי הקדנציה החולפת הביאו לכך שהדתיים הליברלים פזורים כולם רק במפלגות הכלליות, ואילו זו המגזרית מורכבת מדמויות תורניות־שמרניות בלבד שאיתן קל לחרדים להזדהות. מחלוקות בנושאים דתיים אומנם יש ועוד יהיו, אך למרות הניסיון להפוך אותן לחזות הכול, למשל בעניין העלייה להר הבית - עם קצת רצון טוב היה אפשר לחיות איתן בשלום. אם נעם, שהנהגתה הרוחנית קנאית לנושא, מסוגלת לשבת עם עוצמה יהודית - אין סיבה שדגל התורה לא תצליח לעשות זאת במסגרת איחוד טכני.
גם מבחינה פרסונלית יש כיום בכל אחת מהמפלגות הדתיות והחרדיות כמה נציגים פתוחים ופחות מגזריים, דוגמת מאיר פרוש מאגודת ישראל, אורי מקלב מדגל התורה, משה ארבל מש"ס, שמחה רוטמן מהציונות הדתית ואיתמר בן גביר מעוצמה יהודית, שבזכות רקע אישי ומשפחתי מגוון ורב־תרבותי היו עשויים לשמש גשר לקהלים חדשים ולרכך עבורם את האיחוד.
אז איך קורה שמשמאל ומימין נרקמות בריתות ומתפתחים יצורי כלאיים פוליטיים, מגנץ וסער ועד שקד והנדל, ודווקא החיבור הטבעי והמתבקש ביותר אפילו לא עולה במחשבה? ולמה איחוד כוחות שעובד יפה בחלק מהרשויות המקומיות לא קורה ברמה הארצית? הנה, גם הרבי מלובביץ' תהה על כך, בדברים שנראים כאילו נכתבו ממש בימינו: "עובדה זו עצמה שאין מתדברים ביניהם להקים חזית דתית לבחירות, בה בשעה שכמה מפלגות שאינן דתיות נתדברו ביניהן לילך יחד לבחירות, בוודאי תשמש נשק בידי המפלגות הנלחמות במפלגות הדתיות", העיר באחת ההזדמנויות, "ובפרט שיוכלו לצטט מתעמולת המפלגות הדתיות עצמן חסרונות מפלגות דתיות הפוסלות זו את זו". התשובה לכך, כאמור, היא שעם כל הכבוד לרעיונות הנשגבים שמאחורי חזון הרבי, בעולם הזה מבחן המנדטים הוא הקובע. ואם במפלגות הדתיות והחרדיות יש תמימות דעים שהשלם במקרה של איחוד יהיה קטן מסך חלקיו, אזי המהלך אינו משתלם והוא אף עלול לסכן את מחנה הימין כולו.
הדרבי החרדי
ההסבר לזה הוא שהפילוג והפירוד בין המחנות והזרמים הדתיים השונים גורמים לכך שכל ניסיון לחיבור, ואפילו טכני - יותר משהוא מושך מספר מסוים של מצביעים פוטנציאליים שמתרגשים מהאחדות, הוא מבריח מצביעים שאינם מוכנים לתת את קולם לרשימה הכוללת גם את יריביהם, וממילא הדבר רק מרחיק את האפשרות למימוש פוטנציאל הכוח, והנזק עולה על התועלת. זו גם הסיבה לכך שביהדות התורה, שבה שוררת כיום איבה גדולה בין החסידים לליטאים, מזהים לאחרונה בכירי המפלגה אדישות בקרב הבייס ונטייה להימנע מהצבעה ואולי אף מהשתתפות בבחירות בכלל. בשני הצדדים הולכת ומתחדדת ההבנה כי היפרדות הייתה דווקא עשויה לעורר את השטח, משום שיום הבוחר היה נתפס אז כמעין "דרבי חרדי" שבו כל האוהדים חוזרים הביתה חדורי גאוות יחידה, נחושים להוכיח את כוח המועדון. אלמלא אחוז החסימה הנמוך המסכן הן את אגודה והן את דגל, וכפועל יוצא מכך את הגוש כולו, לא מן הנמנע שהיינו רואים כעת ביהדות התורה פיצול היסטורי בהסכמה. ברשויות המקומיות זה כבר קרה, והוכח כי קנאת סופרים מרבה מנדטים.
אבל הרבי לא מתייאש, ואם הפוליטיקאים מעדיפים לספור מנדטים במקום להיצמד לערכים – הוא יזמין את הציבור להתקומם על נציגיו ולהבהיר להם את רצונו. "חבל חבל שלא רוצים ללמוד לקח מהכישלון בבחירות האחרונות, וגם שלא רוצים ללמוד מן השינויים שחלו מאז ועד הנה", מחה - שוב בדברים שנראים כאילו נכתבו היום. "אם לא יהיה לחץ ציבורי הכי גדול וחד־משמעי, שיראו שמתכוונים ברצינות - הרי לדאבוננו הכי גדול, הסיכויים בזה כמו שהיו אז".
צמד המילים "המחנה האמוני" אומנם מככב לאחרונה בשיח הפוליטי, אבל בינתיים הוא ריק מתוכן, ובוודאי שאינו מרמז על הקמת מפלגת מאמינים גדולה ומאוחדת בעתיד הקרוב. בינתיים, עד שחזון הרבי יתגשם, הפוליטיקאים החרדים עושים בו בעיקר שימוש ציני בקישוט הציוצים שלהם - למשל במקרה שצריך לתקוף ראש ממשלה חדש שהעז להיכנס לתפקידו בלי לבקר תחילה בכותל המערבי. חזית דתית מאוחדת? "חבר אני לכל אשר יראוך"? זה כבר נאיבי ומנותק.
הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות
לתגובות: Kobi.nachshoni@gmail.com
***