"בנות צלפחד" ו"תנועת נחלה" – בימים ההם בזמן הזה

(פורסם בשבועון "עולם קטן")

רבים לא שמים לב לנקודת הזמן שבו מופיעה פרשת בנות צלפחד - תקופה סוערת במיוחד: שנת הארבעים לנידודים של עם ישראל במדבר; מרים ואהרן נפטרו – ומתחילה להתגבש הנהגה חדשה; משה ועם ישראל כובשים חלקים מעבר הירדן המזרחי; וזמרי בן סלוא מביא למפלה רוחנית גדולה ובעקבותיו למגפה והרג בעם ישראל.

לתוך כל זה – נכנסות בנות צלפחד עם בקשתן לחלקו של אביהן צלפחד בארץ ישראל. הן מבקשות נחלה דווקא בעבר ירדן המערבי, מתוך מודעות גדולה לסכנות, חששות ובעיות שיש בהתנחלות באזור זה.

העובדה ש"חכמניות היו... דרשניות היו" (ב"ב קי"ט) באה לידי ביטוי בהגעתן המאוחדת ובניסוח מדויק של בקשתן. אבל כמו שאני מכירה נשים - אני מניחה שלפני שניגשו למשה – באו אליהן נשים אחרות, צדיקות לא פחות, והעלו מחשבות וחששות אמיתיים:

אשה א: "אתן לא מפחדות מכל המלחמות? אתן יודעות כמה עמים יש שם? אולי עדיף לבקש נחלה בצד המזרחי שכבר נכבש?"

אשה ב: "אנחנו תמיד במיעוט! הרי כל פעם שיוצאים ברעיון לכבוש את הארץ - רוב העם תמיד מקבל את הסיסמה "מצרים עכשיו" ורוצה לחזור לשם!"

אשה ג: "אני אישית מרגישה רגעים של יאוש. יצאנו ממצרים לכיוון ארץ ישראל – ואז פתאום שינוי תכניות. נאלצנו להמשיך לנדוד 40 שנה. ואין לי כח כל פעם למאבקים הללו. כל פעם תקווה ואח"כ רק מפח נפש. אולי גם הפעם נגיע לכניסה לארץ ויגידו לנו להסתובב עוד 40 שנה במדבר?"

אשה ד: "מה נראה לכן – נוכל לרשת את הארץ אם המצב הרוחני שלנו כזה גרוע? בנות מדין הוכיחו שהמצב שלנו נוראי – עבודה זרה וגילוי עריות – עדיין בתוכנו. איך נצליח?"

אשה ה: "מה אני נשות מצרים? הן היו גדולות! ששה בכרס אחד! איפה אני ואיפה הן?? אנחנו קטנות לעומתן!".

ואני מניחה שבנות צלפחד ענו להן: "איפה האמונה שלכן?? אחרי כל מה שעברנו – אתן לא רואות את יד ה'? האם נצליח? לא יודעות. האם חייבים לנסות – בודאי! כל חיינו היו תקווה לקיום הברית של האבות, מסע לארץ ישראל, כל חיינו חלמנו על הרגע שניכנס ונקבל את האדמה שלנו ונוכל לקיים תורה ומצוות במקום האמיתי ולא רק בחוץ לארץ. יהיו קשיים – נתגבר!! אנחנו שזכינו לגדול לצד נשים גדולות – לא נשאף להיות כמוהן?"

וכך דברי חז"ל:

"רבי נתן אומר: יפה כח נשים מכח אנשים. אנשים אומרים: נתנה ראש ונשובה מצרימה. ונשים אומרות: תנה לנו אחוזה. ..ללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה, בשעה שאמרו ישראל: 'נתנה ראש אמר להן משה: והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ?! אמרו: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ, ...''." (ילק"ש תשע"ג)

ואכן בנות צלפחד לא ויתרו. ניגשו למשה, ביקשו את בקשתן – וזכו לחידוש הלכה, לפרשה בתורה, ולנחלה ענקית בארץ ישראל.

ואני עוברת קדימה – 3500 שנה. סעודה שלישית בשבת האחרונה בביתנו. הימים – ימי חילופי הנהגה; חשש ממלחמה מול אירן; התמודדות קשה מול הפגיעה במשפחה היהודית. קבוצת נכדות שלי, בנות אולפנות שונות, כולן דנות בתנועת "נחלה" ובעלייה ליישובים המתוכננת בכ"א תמוז בע"ה. כולן מסכימות שצריך להתיישב וכולן גם מתכוונות להגיע ולהשתתף. ובכל זאת – התעורר דיון אמיתי על החששות ממה שיקרה (חלק ציטוט מדבריהן וחלק תוספת שלי...):

נכדה א: "העם לא איתנו. אפילו רוב החברות שלי בסניף – לא ממש מתלהבות. והן אולפניסטיות רציניות, תורניות – ובכל זאת..."

נכדה ב: "לא כולנו אמיצות. לא לכולן הגבורה לעמוד מול הערבים מסביב, מול מג"ב והמשטרה והצבא שיכולים לעצור אותנו בכל רגע".

נכדה ג: "לפעמים אני בייאוש. רק הסיפורים על פינוי גוש קטיף, וכל המאבקים שלא הועילו ובסוף גירשו את כולם. הרי לא נצליח גם אם נהיה רבים".

נכדה ד: "ואני חוששת מכיוןו אחר: אתן יודעות מה הולך בחברה בישראל? איזה מצב רוחני נוראי אנחנו נמצאים? סיימנו "חודש של 'משפחה אחרת', פוסט מודרנה, אחוז חילון גבוה בציבור הדתי, חוסר אמון ברבנים, ועוד ועוד. איך נוכל לרשת את הארץ?"

נכדה ה: "ואני משווה את עצמי לנשות "גוש אמונים" – האם אנחנו בנויות לעלות לסבסטיה 8 פעמים עם תינוקות, בגשם ובקור? אנחנו דור אחר – מפונק, רוצה מקלחת ומטה חמה...".

ונכדה אחת נואמת בפניהן: איפה האמונה שלכן? אנחנו מוכנים לכל – גם לקשיים, גם לסכנות, וגם לאפשרות שיפנו אותנו ונצטרך לעלות שוב! אסור להתייאש מראש!"

ואני עומדת מהצד: אותם ויכוחים ודיונים – כמו לפני חמישים שנה בתקופת ההתנחלות בי"שע. ובלבי חששות – איך תמצאנה את הכוחות להיות מיעוט במאבק? איך תעמודנה בלחצים, פינויים, מעצרים? איך יעברו את הקשיים האמוניים בזמנים של כישלון? ומאידך – גאווה גדולה. לא רק אישית שלי (כי אלו נכדות – ה"קרדיט" האמיתי הוא להורים שלהן). אלא של כל הדור שלנו: יש לנו המשך. המסר של הציונות הדתית, של "ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל" – ממשיך.

ומכאן לתפקיד שלנו "המבוגרים". אנחנו שראינו בעיניים איך מיעוט של גברים ונשים מתנועת "גוש אמונים" הביאו להקמת מפעל אדיר של התיישבות ביש"ע למרות כל הקשיים. אנחנו שחווינו את ההצלחות והכשלונות, את המשך הפריחה והגידול ביישובים גם לאחר הגירוש – לנו יש את התפקיד לחזק בכל דרך אפשרית את תנופת ההתנחלות החדשה של כ"א בתמוז.

ראשית – חיזוק כלכלי – כן : כסף ותרומות. אבל יותר מזה – עידוד, חיזוק רוחני ואידיאולוגי. לא לזלזל בהם ולהגיד: "זה לא ילך; חלומות של נוער". הם ממשיכים את מה שאנחנו התחלנו ובנינו. הם שואבים מאיתנו את הערכים והחלומות. אבל בשונה מאיתנו – אנחנו צריכים להכין אותם גם לאפשרות של כישלון. ללמד אותם: ביטחון בה' אינה מבשר הצלחה בטוחה – אלא משמעותו עשייה גם אם לא מצליחים. אמונה בצדקת הדרך – גם אם לא רואים תוצאות חיוביות מיד. נכין אותם להתעקש, לא לוותר, ועוד יותר "כי נפלתי קמתי".

ולסיום – אביא מדבריו של הגר"א שדחף את תלמידיו לעלות להתיישב בארץ ישראל בתקופה שהיה הרבה יותר קשה להתנחל. וזהו ציטוט מספרו של רבי הלל משקלוב "קול התור":

"שבעת דרכי האתחלתא למעשה בסעד"ש:.. קימעא קימעא. לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה קימעא קימעא מעט מעט... לכן כל פעולה של האתחלתא יש להתחיל אפילו במעט עפ"י הכתוב אחד מעיר ושנים ממשפחה. כלל גדול הוא עפ"י רבנו שכל הדברים שעתידים לבוא בשלמות הגאולה מתחילים קימעא קימעא גם באתחלתא. וכן בנין ירושלים, להתחיל אפילו מאבן אחת ע"פ הכתוב 'הנני יסד בציון אבן, אבן בוחן'. כי האבן הזאת היא למבחן להוכיח את הרצון לבנות ירושלים ולהרחיב מקום אהלה וה' יסייע בידינו"." (א,יג)

נחזק את הצדיקים והצדקניות של דורנו היוצאים למפעל ההתיישבות ב"אהלים" – להתחיל ב"אבן אחת" שתביא בע"ה לגאולה גדולה:

הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי. (ישעיהו נד,ב)

--

הרבנית ד"ר נעמי שחור היא מרצה לתנ"ך והיסטוריה במכללת אורות ישראל