יהודה ותמר כהן בבית היהודי בקלגה
יהודה ותמר כהן בבית היהודי בקלגה צילום: יהודה כהן

בשנת תשע"ה, שנת השמיטה הקודמת, טסו יהודה ותמר כהן מחוות גלעד לשליחות בת חצי שנה בבית היהודי של עמותת 'רוח אחרת' בקלגה, כשבנם הגדול בן שש והקטן בן שנה וחצי. השליחות הזו לא הייתה רעיון שלהם אלא של הסובבים אותם, שכל הזמן שלחו להם רמזים בעניין. "לפני שטסנו היינו עושים אוהל יהודי בכינרת לחבר'ה תיכוניסטים שמסתובבים בחופים. שם הכרנו זוג חברים שחזרו בדיוק משליחות בבית היהודי בקלגה והם אמרו לנו: 'אתם חייבים ללכת לשליחות בקלגה!' הם זרעו בנו את הזרע של הרעיון", מספרת תמר. "בהתחלה אמרנו לעצמנו שאנחנו צעירים מדי, אבל במשך השנים כל כמה זמן היה עוד איתות ללכת לבית היהודי בקלגה, באופן באמת על־טבעי".

תמר מדגימה: "פגשנו זוג חברים שלנו בחופשה באילת והם אמרו לנו שהם בדיוק חזרו מטיול בחו"ל ושאנחנו חייבים ללכת לבית היהודי בקלגה. אחר כך חשבנו שאנחנו יורדים מהרעיון, פספסנו את החלום, כי עם שלושה ילדים זה נורא יקר ומורכב. ואז באו לברית של מלאכי, הילד השלישי שלנו, חברים שטיילו במשך שנה בכל העולם ואמרו לנו: תקשיבו, יש מקום שאתם חייבים להגיע אליו, הבית היהודי בקלגה. אמרנו לעצמנו שאי אפשר להתעלם מהרמזים. יצרנו קשר עם הרב רפאל כץ, יושב ראש העמותה, עברנו את ראיונות ההתאמה לשליחות, ומאחרי פסח ועד החגים היינו באחד הבתים של 'רוח אחרת'".

מפגש ישיר לנשמה

מטרת השליחות הייתה להתחבר לישראלים דווקא דרך המקום הכי רחוק. "טסנו להודו בשביל ארץ ישראל. היה לנו רצון פנימי לחבר בין העולמות, בין תל אביב לחוות גלעד, ולהתקרב לאחים שלנו, שרחוקים מאיתנו מרחק תודעתי יותר מאשר פיזי. פשוט הבנו באיזשהו שלב שהאוצר מתחת לגשר, ואם אנחנו רוצים באמת להתקרב לאחים שלנו בארץ, צריכים לעשות סיבוב גדול. בהודו יש מפגש ישיר לנשמה, אתה קודם כול רואה את הבן אדם, עכשיו נלמד איך להסתדר כי הנשמות שלנו יתחברו. היה פשוט מטורף".

לאחר מסע ברכס ההימלאיה שכלל חציית נהר ועלייה רגלית לקלגה, כפר בעמק פרוואטי שאי אפשר להגיע אליו עם כלי תחבורה, תוך שהם נעזרים בסבלים, התמקמו תמר ויהודה במקום. "לאורך כל הדרך שמרנו על ספר התורה שהבאנו. עלינו לקלגה וראינו שבבית אין כלום, אין גז ויש הפסקות חשמל, איך נעשה שבת? פתאום ראו אותנו חבר'ה: 'שמענו שעומד לקום בית יהודי, אנחנו מחכים לכם כבר שבוע'. אלתרנו מן הגורן ומן היקב ובאותה שבת ישבנו שישים אנשים, היה מרגש ברמות. אחד הסיפורים המתוקים היה של איתמר, יהודי שטייל כבר שנה וחצי, ובחודש האחרון לטיול שלו בא להיות איתנו. 'באתי למצוא את החלק היהודי', הוא אמר. שבועיים לפני שנסע סיפר שהשבת יש לו יום הולדת. מיד הבאתי חבילה של סוכריות שהייתה מוכנה לי בתיק ויהודה שאל אותו: 'עשית בר מצווה?' הוא אמר: 'כן, לקחו את החברים שלי להמבורגר ואמרו תבחרו מה שבא לכם'. במשך כל השבוע הוא למד ראשון ומפטיר, וכך, בגיל 24, הוא חגג בר מצווה אצלנו פעם ראשונה".

במשך חצי שנה הפעילו בני הזוג כהן בית יהודי שכלל ארוחות ערב, שיעורי תורה, סדנאות, ניגונים לתוך הלילה ושבתות עם 150 איש כל שבת, וכמובן כבר ביום חמישי מתחילות כל ההכנות. "אין לך מושג מי יבוא ואיך יבוא, והכול בתנאים שבחצי מהזמן אין חשמל, תנור ומקרר. מדובר באתגרים של מדינת עולם שלישי, שכוללים גם גנבה גדולה של כל הכסף שנשאר לנו, שהצריכה אותנו לגייס אותו מחדש. יחד עם זאת, הקפדנו לעשות עם עצמנו ארוחת בוקר משפחתית וניסינו לשמור על האיזון, כי בתוך הנתינה האינטנסיבית אתה יכול לאבד את עצמך".

תמר היא מטפלת רגשית בקליניקה פרטית בחוות גלעד ובעלה יהודה הוא אדריכל נוף ומקים גינות. את שני הכישרונות הללו הם הביאו לידי ביטוי בקלגה. "אני הבאתי את כל הצד הרגשי והאישי של השיח, ויהודה הביא את המקום של העשייה. ביחד הבאנו את הרוח של ארץ ישראל, של אנרגיות, חיות ושמחה. אנחנו אנשים פשוטים ופשטות זה מה שצריך. לא צריך להיות מיוחד, צריך להביא את הלב והאותנטיות. אנשים אמרו לנו: למה אהבנו אתכם? כי אתם באתם אותנטיים, באתם אתם, הבאתם את עצמכם ופתחתם פתח לבית שלכם בכזו נדיבות, וזה בסוף מקרב. בדור שלנו, דור שיש בו קיטוב ופילוג, צריכים את הלב, זה עושה את כל ההבדל".

השליחות לא עצרה בהודו. לאחר החזרה ארצה המשיכה משפחת כהן את השליחות בחוות גלעד, וביתר שאת. "נוצרה קרבה מאוד משפחתית בינינו ובין המטיילים ואנחנו בקשר עד היום עם רבים מהם. רק לפני כשבוע היינו בחתונה של חבר מהודו, למרות שעברו כבר שבע שנים. אבל הקשר הזה הוא לא דבר ברור מאליו", מדגישה תמר. "כשחזרנו לארץ אמרנו לכולם: 'סוכות אתם אצלנו', רצינו לעשות מפגש גדול. ואז פתאום היו לנו חששות: מי יגיע לחוות גלעד? היה חשוב לנו שיבואו דווקא לחוות גלעד כדי להרגיש חיבור עם ארץ ישראל, אורח חיים אחר של מקום כמו בהודו, קצת חוויה של הטבע, וגם אם יבואו שני אנשים שווה לנו. בסוף הגיעו ארבעים חבר'ה למפגש הראשון. קלטנו שאנחנו הולכים לעשות את זה באופן קבוע כל חג". יהודה לקח את המושכות ובנה אוהל גדול שבו הזוג מארח בחנוכה, בט"ו בשבט, בפורים, בפסח, בל"ג בעומר, בשבועות ובחופש הגדול. "אמרנו להורים משני הצדדים: יש לנו כלל חדש, מקווים שתקבלו אותו באהבה: אם חבר'ה רוצים לבוא לשבת - אנחנו מבטלים הכול ונשארים בבית".

עמותת 'רוח אחרת' תמכה במיזם ונתנה תקצוב כמיטב יכולתה, ומשפחת כהן הניעה פלטפורמה של מפגשים בארץ לחבר'ה שחוזרים מהודו. עם הזמן המטיילים התחילו להתקרב. "אנשים רואים מה זה בית, משפחה ושבת. אנשים שבחיים שלהם לא שמרו שבת שמים את הטלפון בצד, מתקרבים, וחלקם גם חזרו בתשובה. לא טסנו להחזיר אנשים בתשובה, מתפללים לחזור בתשובה בעצמנו, מאמינים בקירוב לבבות. אם אני מתחבר אל חברי מלב אל לב - אוטומטית מתקרבים אל הקב"ה, כי עם ישראל, הקב"ה ואורייתא, הכול יחידה אחת".

היו גם מטיילים שלא נענו להזמנות?

"הייתה בחורה מהצפון שנכנסה לשבת ראשונה והייתה מאוד חשדנית. שבת אחר כך הגיעה שוב, התעניינה והתחילה לשאול שאלות. היא סיפרה שבתור בת לעולים מרוסיה, אין לה מושג מה זה בכלל יהדות ושבת. לאט לאט, עוד שיחה ועוד דיבור. היינו עושים קציצות ירק לחמין, ואצלנו כל מי שמכין את ה'קוקלות' צריך להגיד שם של צדיק - 'לזכות הבבא סאלי', 'לזכות רבי נחמן'. היא אמרה בן גוריון והרצל. מבחינתה קרליבך זה שם של רחוב. מהר מאוד התחברנו והתחלנו לגשר על הפער, והיא אפילו קראה לי אחותה הגדולה, אבל כשחזרה הביתה ההורים שלה לא הסכימו שהיא תעבור את הקו הירוק. אנחנו בקשר עד היום ואפילו באתי להעביר שיחה בסמינר הקיבוצים, שם היא לומדת. והיא לא לבד, הייתה אחת שאמרה לי: 'אני עזרתי למסוק זיתים של ערבים, שוקלת לרדת מהארץ, בחיים אני לא עוברת את הקו הירוק, את רוצה להגיד לי לבוא אלייך?' מבחינתי זה היה בוקס לבטן, לערבים את מוכנה לבוא ואליי לא? אמרתי לה: 'תקשיבי, אל תשני את דעתך, תהיי שמאלנית. אבל כדי לחזק את המקום שלך, תבואי אלינו'. בסוף היא הגיעה לפורים".

"רק יהודה יחתן אותי!"

מבין כל הסיפורים, הניצוץ בעיניים ניכר ביותר כאשר תמר מספרת על החתונות שבעלה יהודה ערך למטיילים שהכירו בהודו. "בחורה מבנימינה, חילונית מאוד ושמאלנית, פגשה אותנו ביום הראשון שהגענו לקאסול, עוד לפני שהגענו לקלגה, ונפשה נקשרה בנפשנו. כשחזרנו לארץ היא התחילה להגיע לחוות גלעד על בסיס קבוע וכולם הכירו אותה. כשהיא עמדה להתחתן, היא אמרה ליהודה: 'אתה מחתן אותי!' יהודה נקרע מצחוק וענה לה: 'אני גנן, לא מחתן אף אחד', והיא התעקשה: 'אם אתה לא עורך לי את החופה, לא אתחתן ברבנות, לא מכניסה אף אדם אחר'".

בשלב מסוים היא הגיעה לאירוע במשפחתו של יהודה ופנתה לאביו, הרב ציון כהן, ר"מ בישיבת ההסדר בקרני שומרון, שגם עורך חופות. "היא סיפרה לו: 'אני רוצה שיהודה יחתן אותי'", מספר יהודה, "אבא שלי ענה לה: 'אני אעשה את הפרוצדורה הרבנית ויהודה יחתן אותך'". תמר ממשיכה: "לאחר מכן יהודה חיתן עוד חמישה זוגות שהיו בהודו, שאמרו לו באותה לשון: 'אם אתה לא מחתן אותנו, אנחנו לא מתחתנים ברבנות. אתה הראית לנו מה זו יהדות יפה'". הסיפור הטרי האחרון כבר עולה מדרגה נוספת: זוג שהיה בהודו, הכיר את יהודה ותמר, חזר בתשובה והתחתן לפני כמה חודשים - רוצים לבוא לגור בחוות גלעד ולהיות שכנים של יהודה ותמר. "הם כבר הגיעו לקליטה של היישוב".

אבל כאן עוד לא נגמרה הסאגה של משפחת כהן והודו. שנה אחרי שחזרו ארצה נקרא יהודה למשימת בזק. "שנה אחרי שחזרנו מהודו יהודה טס בחזרה ל'מילואים' לחודש, לא היה מי שיפתח את הבית היהודי בקלגה. הוא נחת בערב ל"ג בעומר ועד אחרי שבועות היה שם. מאוחר יותר, לפני כשנתיים, היה צריך לעבור בית באופן בהול כי הבעלים של הדירה עשה בלגן והיה צריך למצוא בית יהודי חדש. אלא שזו לא העונה ואין חבר'ה מטיילים. יהודה הרים טלפון לחבר שלו שהיה בטיול באוסטרליה: 'מה הסיכוי שאתה מגיע לקלגה?' עונה לו החבר: 'יהודה, אתה והקב"ה חברים בקבינט, יש לי קונקשן בהודו בדיוק בזמן הזה'. הם גילו שבלי לתאם, הם היו אמורים לעלות על אותה טיסה חזור. המון השגחה פרטית בכל המסע של השליחות, כוחות שמגיעים מה' יתברך שנותן כוח מעל הטבע. כשאדם מתעסק בשליחות ה' מברך אותו".

הבית היהודי שהפעילו יהודה ותמר כהן הוא אחד הבתים שמפעילה עמותת 'רוח אחרת' ברחבי הודו, פרו ודרום אמריקה – בוליביה, צ'ילה, ארגנטינה ועוד, בהתאם לעונות השנה ולנדידת המטיילים. העמותה פעילה כבר כשני עשורים, אולם היקף הפעילות השתנה בהתאם למגבלות תקציב, שלא אפשרו להחזיק בתים באזורים הפחות מטוילים, וגם בהתאם למגבלות הקורונה, שהקפיאו את הפעילות בשנתיים האחרונות. בתקופת השיא שלה ניהלה העמותה תשעה בתים יהודיים ביבשות המטוילות על ידי ישראלים. כיום פועלים כשלושה בתים, הגדולים שבהם בהודו ובפרו.

בעונה זו, תקופת השיא של הקיץ, פועלות שתי משלחות של משפחות המארחות בכל שבוע מאות צעירים בבית היהודי שפתחו לטובת העניין. הבתים היהודיים מציעים מעטפת רחבה לבאים בשעריהם: סעודות שבת, שיעורים, סדנאות וכתובת לכל עניין גדול וקטן, כולל טיפול בנפגעי גוף או נפש, חילוצים, ליווי והטסה ועוד. השליחים נמצאים שם לטובת המטיילים גם לסתם שיחות נפש, יצירת קשר אמיתי ושיחות על יהדות. בכל מקום פועל גן ילדים לילדי השליחים ולמשפחות ישראליות ששוהות במקום.

השליחים ברובם מחוברים לתורתו של רבי נחמן מברסלב, אבל מגיעים מקשת רחבה של אוכלוסיות, החל מהארד קור מתנחלי, דוגמת בני הזוג כהן מחוות גלעד, דרך חוזרים בתשובה ועד לחרדים וחסידים מגוונים שונים, כולל אנשי מאה שערים. סוג מיוחד של שליחים הם מה שמכנים בעמותה "בני הדור השני" – מדובר בכאלה שהכירו את השליחים מהעבר השני של המתרס, כמטיילים ישראלים חילונים, ובעקבות ההיכרות הזו עשו שינוי משמעותי בחייהם, חזרו בתשובה וכעת חוזרים לשורות 'רוח אחרת' כשליחים בעצמם, סוגרים מעגל ומכירים טובה על ידי העברת ההשפעה שקיבלו גם למטיילים אחרים.

בראש הארגון עומד הרב רפאל כץ (50). הוא בנו של הרב יעקב כ"ץ, ראש הכולל בישיבת נתיב אריה ולשעבר מראשי ישיבת הכותל, שבנו מכנה אותו בהערצה "דמות הוד ומורה הדרך הרוחני של הארגון". אמו, שרה זהבה, היא בתו של הרב רפאל קוק, רבה של טבריה ואחיינו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. "גדלנו על כל זה - ואז עברתי מסע אישי וגיליתי את החסידות", מחייך הרב כץ. "התחלתי בעולם הליטאי כחניך ישיבת חברון, והיום הלב עם החסידות ורבי נחמן, שזה האור והשפה שמדברת לחבר'ה". לאחרונה נפטר דודו הגדול הרב שמחה קוק זצ"ל, שהכניס אותו לעולם הקירוב ליהדות. "הייתי בן בית אצלו, הוא מורי ורבי לקירוב שהכניס אותי לתחום בזמן שנפתחו השערים בחבר העמים. הרב שמחה חיפש בחורים שיצאו לחודש ניסן לעשות שם פסח והכשרות לסדרים, הוא זיהה את יכולות הארגון אצלי, ואכן עשינו ליל סדר למאות יהודים בקייב".

פעולת הקירוב ליהדות שעושים הבתים של 'רוח אחרת' מתרחשת באופן שמפתיע גם את המטיילים עצמם, לפעמים גם כאלה שגדלו בבית דתי. שלוש שנים לפני שהגיעו תמר ויהודה כהן לבית בקלגה הגיע לשם אוריאל ביגל, בן היישוב אפרת, ושם פגש את זוג השליחים דור דוד ועינת יגבס. באותם ימים היה רחוק מהדת ולא שיער שפגישה עם מטיילת נוספת, שכלל לא הייתה דתייה, תהפוך להיות מסע של חזרה בתשובה משותפת.

"גדלתי בבית דתי־לאומי, אבל בקלגה חזרתי בתשובה באיזשהו מקום", משתף ביגל. "הגעתי להודו בגיל 24, אחרי צבא, מחפש את עצמי, וכחלק מהטיול הגעתי לקלגה. זה היה לפני שהבית היהודי הוקם. עזרנו לבני הזוג לפתוח את הבית והיה חיבור טוב, כמו משפחה. הפכתי להיות כמו אח שלהם, מצאתי שם שיח משותף לא רק ברמה של סיסמאות, אלא שיח דומה ומקרב. הלב שלהם היה פתוח להכיל את המציאות המורכבת של נערים מתבגרים בני 25 עם דיבורים פשוטים מלב אל לב של רבי נחמן, סדנאות מעניינות, כשגולת הכותרת היא סעודות ליל שבת עם שישים חבר'ה ששרים, אוכלים ומדברים דיבורים של תורה. אומנם גדלתי בבית דתי, אבל בשבילי זה היה גילוי מחדש של חיבור עם הקב"ה, חוויתי רוחניות אחרת".

בערב שבועות אחד פגש שם את אשתו. אומנם זו לא הייתה תחילתה של זוגיות באופן רשמי, אך הודות לקשר עם הזוג יגבס שכלל טיסות לאומן, שבתות וחגים, הקשר התהדק, וכמעט שנתיים לאחר המפגש בהודו הם התחתנו. "אשתי גדלה בבית חילוני ודווקא פה שינו לה את החיים. זה לא היה המקום הראשון שהיא פגשה בו את היהדות, אלא המקום הראשון שבו הרגישה שיש ליהדות מה להציע לה. המקום הזה פתח בשבילנו פתח של חיבור חזק לרבי נחמן, לשפה הזו, לדיבור הזה ולהתבודדות בלילה. שמרנו איתם על קשר כל השנים וכל אחד מהמטיילים התחזק על הנקודה שלו. אחד נהיה חרדי ליטאי והשני מושבניק מרוקאי, אבל כולם מחוברים לדור ולעינת".

המיסיון והיהדות נאבקים על השביל

הבתים היהודיים של 'רוח אחרת' חזרו לאחרונה לפעול אחרי שנתיים של תרדמת שבהן נעצרה הפעילות בהודו ובדרום אמריקה. אך תקופת היובש הזו לא עצרה את היצירתיות והמוטיבציה של מובילי העמותה, שהגו עוד ועוד פרויקטים ברוח החיבור היהודי. העמותה הפעילה פרויקט חדש ויחיד מסוגו: ערבי ישיבה ושיח עם מטיילים בשביל ישראל. "בקורונה גילינו שכמויות המטיילים בשביל ישראל הפכו להיסטריות, המסות הפכו להיות גדולות. יש כשישים־שבעים איש בחניון לילה, שזה מקום שבו מהשקיעה עד הבוקר למחרת אנשים מחכים שמשהו יקרה. לקחנו את הצורך הזה, הבאנו משהו חם לאכול, חשמל להטענה, גיטרות וציוד שטח. כך נוצר חניון מואר ונעים עם ארוחה, דיבורים וניגונים אל תוך הלילה. נוצרים קשרים, מזמינים לשבתות ולחגים כמו פסח ושבועות, ואנחנו לקראת ערב גדול שבו יהיה מופע לשביליסטים שפגשנו", מספר הרב כץ. הרב וחבריו נאלצו גם להתמודד במקום עם אנשי מיסיון. "התכנים של המיסיונרים לא באמת מדברים לבחור יהודי צעיר, אלא שהם נכנסים היכן שיש ואקום ומצליחים עם הפינוקים והדיבורים שלהם. אבל כשיש למטיילים את הדבר האמיתי, אין למיסיונרים קיום שם. אם השביל מוזנח זה מזמין דברים לא טובים, ואנחנו באנו ומילאנו את הוואקום הזה בתוכן שלנו".

מיזם בולט נוסף שמובילה העמותה, שוב ברוח החיבור בין המגזרים, הוא מפגשים עם חניכי מכינות. במסגרת שנת ההכשרה במכינה, וכחלק מהעמקת ההיכרות עם מגזרים ותפיסות עולם שונות באוכלוסיה הישראלית, עושים חניכי המכינות "שבת חרדים": הם מתארחים בשכונה חרדית, אוכלים את סעודת השבת אצל משפחות מקומיות ונפגשים עם דמויות מהעולם הדתי־חרדי לשיח בלתי אמצעי. את השבתות מארגנת 'רוח אחרת'. "מכינות קדם־צבאיות חילוניות באו לשבת חרדים, ועשינו להם חוויה. מדובר על מהפכה שקטה, יש אלפים שאנחנו בקשר איתם ושעשו שינוי על מלא. גם באומן יש לנו מתחם גדול והרבה חבר'ה מגיעים אלינו ונדלקים, וגם פה בארץ".

אך 'רוח אחרת' מתגייסת לטובת יהודים לא רק במפגש חווייתי של טיולים, אלא גם בעיתות מלחמה ומשבר. מאז פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה החל הארגון בפרויקט למען יהודי רוסיה ואוקראינה בהשקעה של חצי מיליון שקלים. "סטודנטים יהודים מרוסיה ומאוקראינה, בהם בעלי משפחות, הגיעו לפה והם מקבלים מאיתנו הדרכה ועזרה בהסתגלות. נתנו שכירות לחצי שנה לכל מי שהיו צריכים מענה מיידי וקלטנו אותם פה בקהילה בירושלים". גולת הכותרת הייתה חג הפסח: "עשינו להם פסח משותף, שרוב הכסף בעבורו הגיע מתרומות חסידי סאטמר. המטרה שלנו הייתה שהם יהיו כל החג ביחד ולא כל אחד עם עצמו, והכול כחלק מיוזמות קהילתיות שמטרתן לגבש אותם וללוות אותם בפסח, מהבוקר של שריפת חמץ ועד אסרו חג. היה משמעותי ומרומם".

הרב כץ השקיע את מיטב כוחו וזמנו כדי למצוא לאותם פליטים פרנסה וליצור להם שגרה ברוכה עד כמה שאפשר. "מיפינו את הצרכים של המשפחות והשקענו במציאת מוסדות טובים, סיוע בשלום בית ומציאת עבודה". חלק מהיהודים הללו טרם הגיעו לישראל, והארגון ניסה לעזור גם לכל אחד מהם במקום שבו הוא נמצא. לרב כץ ולרעייתו הייתה היכרות מוקדמת עם יהודים רבים באזור, לאחר מספר שנות שליחות שעשו בקהילה היהודית באוקראינה.

הפרויקט סביב אוקראינה ורוסיה נכנס להקפאה בשל הפסקת התקצוב על ידי התורמים, אך הרב כץ, שעסוק ראשו ורובו בבתים היהודיים ובשלל פרויקטים נוספים, לא נח לרגע. "יש פרויקט שגדל בתקופת הקורונה, שתשעים אחוז ממנו הם יוצאי בתים חרדיים. אלה חבר'ה סביב גיל עשרים־שלושים שנמצאים בהתמודדות רוחנית ואישית. אנחנו נותנים להם מסגרת של שיעורים וליווי על ידי איש מקצוע שעושה עבודה יסודית".

ומה לגבי שמירת על קשר עם מטיילי הודו? זה מעסיק אותך ביומיום?

"בוודאי, כבר 15 שנה אנחנו עושים במסגרת העמותה שבתות וחגים כמו שבועות ופסח בחאן מרחב עם. זה אירוע גדול כמותית ומשמעותי מאוד עבור אנשים שמסיבות כאלו ואחרות לא יכולים להיות בבית - רווקים, מתחזקים שהבית לא מאפשר להם, ועוד פסיפס מגוון וצבעוני של עם ישראל. הגיעה לפה גרושה חרדית שהתחילה ממש לבכות מרוב התרגשות: 'אני בטוחה שהקב"ה צופה במה שקורה פה ויש לו שמחה עצומה, איפה יש סיכוי שאנשים כל כך שונים יהיו במפגש כל כך עמוק ביחד?' היא אמרה לנו. וכן, מלבד חוויה רוחנית משמעותית של ביחד קדוש ומתוק, יצאו מפה גם שידוכים, עם כל זה שהמקום בהפרדה ובאווירה של קדושה".

עשרים שנות הפעילות רק ממריצות את הרב כץ וחבורתו אל היעד הבא. "אנחנו רוצים להחזיר את הבתים היהודיים לכל מקום שיש בהם צורך, וכן לעבות את המשך הפעילות עם בוגרי הבתים בארץ. המטרה שלנו היא שהרוח האחרת תיגע בכמה שיותר לבבות".

***