הייתם פעם במשחק גמר אליפות בכדורגל? אני כן. זה היה אומנם לפני שנים, אבל הקיץ היה אותו קיץ והחום אותו חום. ישבנו על כיסאות פלסטיק צבעוניים קטנים באצטדיון של הרצליה וצפינו במשחק מקרוב. איזו חגיגה.
מוזיקת סמבה ברזילאית, גזלן ששובר את שיניו בפורטוגזית כדי למכור גלידה לקהל, פיצוחים כיד המלך וכדורגל יפהפה. תשעים הדקות עברו מהר מתמיד. שום דבר לא ישווה לחוויית צפייה קרוב לדשא, בלי תיווך של השדרנים, בלי פרשנות מבחוץ. הופעה חיה.
מי היו הקבוצות היריבות? ישראל וברזיל. נשמע לא כל כך הגיוני שהשתיים תגענה להתחרות זו מול זו בגמר כלשהו, נכון? אז אדייק. המעמד היה גמר טורניר הכדורגל של המכביה. כן, נכון, זה לא בדיוק גמר המונדיאל, אבל האווירה הייתה מיוחדת והאירוע נצרב בתודעה. מאז שִחזרתי את המעמד עם ילדיי, ולקחתי אותם לצפות בגמר התעמלות מכשירים של המכביה (אולם ממוזג וענף שאני בכל זאת יותר אוהבת מכדורגל, למרות הסנטימנטים הרציניים). זכינו אז לצפות באלכס שטילוב כשהוא עדיין היה הבטחה וטרם זכה לקיים. זה היה נפלא. חוץ מהריגוש שבצפייה בתחרות עולמית, התלהבנו מהעובדה המעט מוזרה שאומנם אנחנו שומעים סביבנו בליל של שפות, אבל כולם - כל מי שמתחרה על המתח או על סוס הסמוכות, וכל מי שנמצא בקהל - יהודים.
זרעים ראשונים לכוח העברי
המכביה ה־21 נפתחה בשבוע שעבר ונבלעה בסיקור הביקור של ג'ו ביידן. חבל. בטקס הפתיחה שהתקיים בירושלים נכחו שלושים אלף צופים, ואפילו הקימו לתחייה את השיר 'לא תנצחו אותי' של יהורם גאון. בתחרויות משתתפים עשרת אלפים איש משישים מדינות. לא ידעתי שיש יהודים בכל כך הרבה מקומות על פני הגלובוס שלנו. הדיווחים שבכל זאת הבליחו בתקשורת, סיפרו על חגיגה יהודית־עולמית. הצבע חזר ולו לרגע ללחיי העם היהודי, או לפחות לשיח עליו בתקשורת. כן, יש עם יהודי ומותר שיהיו לו אירועים פנימיים משלו. המדינה משקיעה עשרות מיליוני שקלים באירוח של בני עמה לחגיגה אמיתית של ספורט, של תיירות ושל יחד. המכביה של היום היא כמו סיור של 'תגלית' על סטרואידים: למשפחות שלמות ולא רק לבני נוער, למדינות שהקשר שלהן לישראל קלוש יותר ממדינות צפון אמריקה, ובהיקף מטורף: חצי שנת 'תגלית' בתוך עשרה ימים.
כשחפרתי קצת בגלגוליו של אירוע המכביה, גיליתי סיפור שיש בו אהבת עם ישראל, ציונות ועקשנות גדולה. שמו של הוגה המכביה היה יוסף יקותיאלי. יוסף בעל החלומות. הוא נולד בשנת 1897 ברוסיה. בגיל 12 עלה לארץ עם הוריו, ושנתיים אחר כך כבר הצטרף למכבי. בימים ההם, כך סיפר יקותיאלי בריאיון שערך עימו דב גולדשטיין במעריב בשנת 1973, מכבי לא עסקה רק בספורט, אלא "הייתה חממה לחינוך לאומי ולהגנה. שם נזרעו זרעים ראשונים של הכוח העברי". יקותיאלי היה חבר בתא ההגנה הראשון ביפו, שם עסק עם חבריו "בנאמנות בהפצת השפה העברית, בהטפה לעבודה עברית, במלחמה נגד המיסיון שניסה לנצל את המצב הכלכלי הקשה לעשיית נפשות. היינו מתארגנים להגנה על בנות התנועה שה'שקוצים' הערבים היו מתנכלים להן על שפת הים. כן, היו התנכלויות רציניות אז".
רעיון המכביה, שנקראה בתחילה 'מכביאדה', לא נולד ביום אחד. עוד לפני מלחמת העולם התגלגלה לידי יקותיאלי חוברת ובה נתונים על האולימפיאדה שהתקיימה מעט קודם בשוודיה. הוא גילה שבין הספורטאים שהשתתפו היו הרבה יהודים שייצגו את מדינות האם שלהם. כחובב ספורט מושבע, יקותיאלי רצה שגם יהודי ישראל ישתתפו בתחרויות העולמיות וייצגו את ארץ ישראל תחת דגל משלהם. כשנדמו תותחי מלחמת העולם הראשונה הוא כתב לוועד האולימפי וביקש שיאפשרו ליהודי ישראל לקחת חלק באולימפיאדה. יקותיאלי נענה בשלילה. "אתם לא ישות מדינית ולא מדינה", השיבו לו. במקום להתייאש הוא הנביט חלום חדש: תחרות לספורטאים יהודים מכל העולם - בארץ ישראל. אם אי אפשר לשלוח משלחת לאולימפיאדה, נקיים אולימפיאדה משלנו.
"זה באמת היה חלום", סיפר בריאיון ההוא, "לא האמינו בזה. אמרו עליי שאני חולם בהקיץ. פחות עדינים לא חסו עליי - אמרו שאני מטורף והוזה הזיות ושצריך להפסיק את השיגעון שלי".
וכאן באמת כדאי להיזכר איך נראתה ארץ ישראל של לפני מאה שנה. מעט כבישים, מעט יהודים, הרבה ערבים, עוני ומחלות, ומצב ביטחוני רעוע. בדרכו של יקותיאלי עמדו אז גם פרעות תרפ"א ופרעות תרפ"ט, אגודות ספורט שלא שיתפו פעולה, מחסור בכסף ובמתקני ספורט ראויים ובעצם מה לא.
בית חרושת לדבק יהודי
למרות הכול החלום לא עזב אותו. הוא סימן את 1932 כשנת המכביאדה הראשונה. ולמה? אז ימלאו 1,800 שנה למרד בר כוכבא. הוא חלם להקים בביתר העתק של קשת טיטוס מרומא, שבה תתנוסס הכתובת 'יהודה המנצחת' במקום 'יהודה המנוצחת'. בשנת תרפ"ט הצליח סוף סוף לשכנע את תנועת מכבי העולמית בנחיצות ובהיתכנות הרעיון שלו. ”נוסף למבחן הספורטיבי יבוא גם המבחן הלאומי", נאם אז מול אנשי האגודה. "מאות ואלפי הצעירים העברים שיבואו לארץ ישראל לקחת חלק במכביאדה ישאפו את אוויר המולדת האהובה, ישמעו עברית חיה ורוננת, ישובו לבתיהם מלאי עוז ומרץ להמשיך בגולה את עבודת עמם, עד בוא זמנם לעלות ארצה. ולא רק בגופניות נטפל בכינוסנו זה, גם הרוחניות צריכה לתפוס בו מקום נכבד. במכביאדה יש לערוך תחרויות באומנות ובספרות ולארגן תערוכות בכל ענפי היצירה של העם היהודי".
אחרי שהשיג את ההסכמה, החל לעבוד ללא הפסקה. הוא שלח מכתבים, כתב מאמרים וקיים פגישות. בעידן נטול מחשבים, אינטרנט וזום, זה לא הספיק. היה דרוש מפגש פנים אל פנים. אז הוא החליט להוציא מסע אופנועים עולמי. לא מלכת המדבר או גרנד פרי, אלא מסע שכנועים שעבר בחברון ובבאר שבע, חצה את סיני, עבר בקהיר ובאלכסנדריה ומשם באונייה לאירופה. הם היו ביוון, בולגריה, גרמניה, אנגליה ועוד. 9,375 קילומטר, תשע מדינות, עשרות ערים, תחרויות וסיקור בעיתונים. כשחזר לארץ ידע שהצליח להצית אש בלבבות היהודים, ואם כך - השער למכביאדה נפתח.
בשנת 1932 חלום יוסף התגשם. במכביה הראשונה השתתפו חמשת אלפים ספורטאים, אלפיים מחו"ל ושלושת אלפים מהארץ. האורחים מצאו דלתות פתוחות, ארוחות ומיטות חמות בבתיהם של תושבי תל אביב. המכביה הבאה התקיימה שלוש שנים אחרי כן והייתה קרש הצלה: מאות עולים שהגיעו לישראל מרחבי אירופה במסווה של ספורטאים נשארו כאן ולא שבו לבתיהם שהפכו לגיא הריגה. למכביה השלישית תרמו יקותיאלי ואשתו יהודית דגל מיוחד. כך הנציחו את בנם אמנון, שנהרג שלושה שבועות לפני קום המדינה בקרב הגבורה בנבי יושע.
יקותיאלי פעל בחייו עוד הרבה למען הספורט בישראל וזכה בפרסים רבים. שמו אולי קצת נשכח מלב, אבל חלום המכביה ממשיך להתגשם בכל פעם מחדש. ולמרות שזאת בסך הכול תחרות ספורט, היא עדיין מהווה אי של אהבת הארץ, עידוד עלייה וגם בית חרושת לייצור הדבק היהודי - חומר שקצת חסר לנו כאן לאחרונה.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***