יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

המזוודה של משפחת גולדבלום נגררה אחרי אם המשפחה, חדווה, על רצפת הכניסה לנמל התעופה בן גוריון. התור הארוך עד דוכן הצ'ק־אין אפשר למזוודה לבלות עוד שעה יקרה במחיצת ידידתה הטרולי, לפני שנפרדו כל כבוּדה לדרכה - זו לבטן המטוס, וידידתה הקלילה ממנה אל מעל מושב הנוסעים.

ההמתנה בצ'ק־אין לא התאפיינה באירועים מיוחדים מלבד המקרה המכעיס שבו צעיר קולני בשם אבירם לוי עקף את המזוודה של גולדבלום יחד עם מזוודתו שלו, שבדיוק כמוהו נראתה רועשת, צבעונית וחסרת כבוד לאחרים. כשהמזוודה של גולדבלום ניסתה להעיר לזו של לוי על היעדר הנימוס, היא נענתה בנפנוף חצוף של ידית האחיזה כאילו לומר "יאללה יאללה" ובתירוץ צולע שמר לוי בסך הכול הצטרף לחבר ששמר לו מקום מבעוד מועד. בקיצור, המזוודה של גולדבלום לא יכלה לחכות להגיע כבר לשדה התעופה בניוארק כדי לברוח מהפרובינציאליות המדכאת ולפגוש מזוודות נוכריות שיודעות נימוס מהו.

המזוודה של גולדבלום נפרדה מבעליה והועמסה על המסוע, והוא - נאמן לשמו - הסיע אותה היישר אל בטן המטוס. כבר שם המזוודה התחילה להרגיש חו"ל ופגשה מספר מזוודות אנגלוסקסיות שהתייחסו אליה בכבוד הראוי לתת לכל כבוּדה בת מלך.

כשהמטוס המריא היא הייתה מאושרת.

כשנחתה לבסוף בניוארק הועברה המזוודה של גולדבלום לאולם איסוף הכבודה, שם המתינה בסבלנות על המסוע המעגלי במחול הקבוע של מזוודה הממתינה שבעליה יחזרו אחריה. כשחלפה מחצית השעה החלה המזוודה של גולדבלום לדאוג, וכשחלפו שעתיים היא כבר הייתה רשמית בהיסטריה. היא נותרה לבדה, מסתובבת שוב ושוב ושוב ללא הועיל, מחכה בסבלנות שמישהו יבחין בה. לבסוף, כשתייר אקראי חלף על פניה ועצר לנעול את אחת מנעליו, המזוודה של גולדבלום החליטה לנצל את ההזדמנות כדי לברר עם הטרולי שלו מה בדיוק קורה.

"אקסיוז מי", היא פנתה למזוודה החוצניקית, "איים פרום יזראל, אנד איים לוסט".

כבר לפי הבעת הפנים של הטרולי, המזוודה של גולדבלום הבינה שאת הפרט על מקום מוצאה עדיף היה להשמיט. הטרולי הביטה עליה בהתנשאות השמורה לכבודה שבעליה עימה, ואז ירתה עליה צרור משפטים שעל פי חיתוך הדיבור היו כנראה בגרמנית, או לכל הפחות הולנדית. המזוודה של גולדבלום התחילה לחשוש שאולי היא לא בניוארק אחרי הכול. אחרי עוד שעה של המתנה מיוסרת, עובד נמל שם לב לבדידותה המזהרת על המסוע והוריד אותה לרצפת הטרמינל הקרה. למזוודה של גולדבלום ניתנה מחצית השנייה להתרגל ליציבות הקרקע, ומיד היא הובלה שוב בבהילות לאזור אחר של השדה, הפעם לחדר חשוך שבו שכנו מזוודות רבות אחרות.

"כאן ודאי ידאגו לי", היא חשבה לעצמה וחייכה בהקלה, "עד שישיבו אותי לבעליי". תיק גב עצום עם לוגו של עמינדב עליו הבחין באופטימיות הקורנת וגיחך בציניות. "ברוכה הבאה לפרנקפורט נשמה", הוא אמר במרירות, "מקווה שארזו בתוכך קופסת טונה או כמה פסטות, כי את תהיי פה עוד הרבה זמן".

המזוודה של גולדבלום שמחה לשמוע עברית, אבל פחות נהנתה מהתוכן.

"גם אתה לא אמור להיות פה?" היא שאלה את תיק הגב.

"איזה, אני אמור להיות עכשיו בחודש השני שלי בתאילנד עם עומרי... אבל הוא כבר התייאש ממני, אני מניח. מצא לו איזו מזוודה תאילנדית והמשיך הלאה. לא שאני מאשים אותו, הוא לא יכול להפסיק את הטיול בגללי. רק חבל שהשאיר אצלי את המשאף".

המזוודה של גולדבלום ניסתה לדובב את התיק הישראלי, אבל המזוודות הגויות מסביב מיהרו להשקיט את הישראלים החצופים ולדרוש מהם להמתין בדממה הראויה לחפצים שאמורים להיות דוממים.

"איים היר סיקס מונס", לחשה מזוודה צרפתית לזו של גולדבלום באנגלית רצוצה ובבכי חרישי, "נו וואן קאם".

המזוודה של גולדבלום הרגישה כבדה הרבה יותר מהמשקל המותר.

שבוע חלף ועוד ועוד מזוודות הצטרפו לחדר החשוך. המזוודות הישראליות השתדלו להצטופף יחד כדי להרגיש קצת תחושה של בית. אבל הן היו במיעוט. סביבן רוב המזוודות היו אירופיות, והצד שני של הנימוס האירופי הידוע הרים ראש בדמות קרירות והיעדר סולידריות.

שבועיים חלפו עד שהתרחש הנס. הדלת נפתחה, והמזוודות הישראליות בקושי הספיקו להרגיל את עיניהן לאור ומיד מצאו את עצמן מועמסות לעגלת משא גדולה. המזוודות האירופיות היו בהלם. לזה הן לא ציפו. רק מזוודה סינגפורית אחת הביטה בהערצה. היא ידעה שהישראלים לא ינטשו את המזוודות שלהם.

המזוודה של גולדבלום נחתה בנמל התעופה בן גוריון יחד עם חברותיה ומעולם לא שמחה כל כך להיות בארץ. אבל שמחתה הייתה מוקדמת. גם בבן גוריון היא הובלה לחדר גדול והונחה שם יחד עם עוד כבודה אבודה. אומנם כולם דיברו עברית, אבל זה לא קירב אותה בחזרה לבעליה. יומיים המזוודה של גולדבלום בילתה בחדר ושוב הייאוש החל לכרסם. צמד מזוודות שחורות בפינת החדר התעקשו לעדכן אותה שכעת הן ככל הנראה תחת ההגדרה של "כבודה שסחפה נהר" וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול.

המזוודה של גולדבלום התכוננה לגרוע מכול.

אבל אז ביום השלישי קרה אירוע מוזר. אדם אחד נכנס לחדר הגדול, והוא היה קולני ורועש ו...קצת מוכר. הוא פשפש במשך שעתיים בחדר עד שמצא את מה שחיפש. כשהניף את התיק שלו, המזוודה של גולדבלום הבינה מיד מאיפה הוא מוכר לה. זה אבירם לוי שחתך אותה בתור לצ'ק־אין. הוא חלף על פניה עם המזוודה שלו כשהוא מחייך ומאזין לשירים בטלפון בקולי קולות. לפתע הוא עצר, והמזוודה של גולדבלום יכלה להישבע שהיא רואה את ידית המזוודה החצופה שלו טופחת לו על המותן ומצביעה לכיוונה. לוי הלך כמה צעדים, עמד בדיוק מול המזוודה של גולדבלום והביט עליה לרגע. ואז הוא נגע בפתקית שלה, חיכה כמה שניות ושלח הודעה מהטלפון.

שעה לאחר מכן המזוודה של גולדבלום חשבה שהיא חולמת כשראתה את חדווה שלה נכנסת לחדר. חדווה ניגשה ישר אליה ונתנה לה חיבוק גדול כשחיוך רחב על פניה.

"חשבתי שכבר לא אראה אותה שוב!" היא אמרה, לא למזוודה אלא לטלפון, "איך אני יכולה להודות לך?"

"עזבי אותך גברת גולדבלום, הכול טוב, גם אני מצאתי את שלי כי מישהו מרמת גן שלח לי הודעה", ענה הקול הקולני והרועש בצד השני של הטלפון.

"תודה רבה לך!" חזרה שוב גברת גולדבלום הנרגשת וניתקה את הטלפון.

היא תפסה את ידית המזוודה וגררה אותה אל פתח החדר. כמה מטרים לפני הדלת יכלה גברת גולדבלום להישבע שהיא מרגישה את המזוודה שלה טופחת לה על המותן. היא הסתובבה וניגשה אל תיק עמינדב גדול, עיינה בפתק שלו ושלחה הודעה מהטלפון.

המזוודה של גולדבלום והתיק של עמינדב הביטו זו בזה עם דמעות בעיניים ועם אותה מחשבה בדיוק.

לראשונה זה חודש, חשו שתי הכבודות הקלה. אין על הארץ.

לתגובות: jacobi.y@gmail.com

***