הסירוב הכי לבבי שראיתי בחיי. יובל דיין וביידן
הסירוב הכי לבבי שראיתי בחיי. יובל דיין וביידן צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

סערה

יובל דיין ביקשה שהסערה התורנית תחלוף מהר. לא היו לה כוונות רעות, וזה לא טוב לקריירה כשמתחילים להיכנס לפה של מעצבי דעת הקהל, שברגע אחד מחבקים וברגע אחר שומרים נגיעה. והסערה הזאת באשר ללחיצת יד הייתה גם תרגיל הסחה מצוין. מה זה משנה אם הובטחו לביידן יישובים ערביים בשטח סי שיחבלו ברצף היהודי, הרי יובל דיין לא נענתה להושטת יד וזה הרבה יותר מעניין עכשיו.

אבל בתקווה שתמחל לי, עוד כמה רגעי התבוננות על דברים ששווה ללמוד מהרגע ההוא שבו זמרת שזה עתה שרה בפני נשיא ארצות הברית, מסרבת לידו המושטת וקדה קידות חיבה עמוקות. המתנגדים טוענים, איך ככה מלבינים פנים ומביישים אדם ואפילו נשיא בשם הלכה של שמירת נגיעה, ובכלל – שירת נשים כן ונגיעה לא? ואפילו חלק מהרבנים התבטאו שחייבת הייתה ללחוץ, גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. התומכים אומרים, יפה עשתה שעמדה על ערכיה, דווקא במעמד גדול כזה. ואני, אינני פוסק הלכה, אבל למדתי מיובל דיין ומהאירוע כולו כמה שיעורים חשובים.

שיעור ראשון: איך לא לוחצים יד?

מי משומרי הנגיעה שמסתובב בחברה חילונית לא נתקל בסיטואציה הזאת? היכרות בנסיבות מקצועיות או חברתיות. יד מושטת. עכשיו, מה עושים? אלה שבחרו להושיט חזרה בחרו את בחירתם, אבל על הלא־מושיטים אני מדבר: איך לא מושיטים? אני לא יודע מי קד יותר קידות, יעקב במפגש עם עשיו או יובל דיין במפגש עם ביידן, קידה אחר קידה ועוד אחת ועוד, חיוך מאוזן לאוזן וידיים כנגד ליבה רק כדי לומר דבר אחד: אני מכבדת אותך. זה היה הסירוב הכי לבבי שראיתי בחיי. לא היה אפשר לפרש זאת אחרת מהרעפת כבוד בדרך פחות מקובלת. אולי שווה ללמוד את השיעור הזה. יש סירובי לחיצות מעליבים, "מייבשים", לפעמים מתנשאים. יש סירובי לחיצות שמעבירים חיבה וכבוד. לחיצת לבבות. אז הנה לי שיעור ראשון: לא לחצת? אל תלחץ, אבל בדיוק כמוה - בכבוד ובהערכה.

שיעור שני: מי פה מתבייש?

היא ביישה אותו, הם אומרים. כך אנחנו גם מספרים לעצמנו כשמושיטים לנו יד: אם לא נושיט בחזרה, נבייש. אני בעד לערער קצת על המוסכמה הזאת. האם יש מישהו אחד שחושב שביידן התבייש באותו רגע? הוא עמד מול מישהי שבמקום ללחוץ את ידה החוותה בקידות רבות. האם הוא התבייש? אולי הפוך? אולי זו היא שהסתכנה בבושה, שהאיש הכי חשוב בעולם וכל הצופים בטקס הפומבי ילגלגו עליה, מי זאת המוזרה הזאת?

ועכשיו אני חושב על עצמי. האם באמת כשאישה מושיטה לי יד, השיקול האמיתי שמנחה אותי הוא לא להעליב אותה? אולי אני פשוט חס על כבודי, לא רוצה לבייש את עצמי? להיראות מיושן, מוזר, לא מובן? הרי אם אומר לה: מצטער, אני דתי, שומר נגיעה, זה לא שהיא תאמר לעצמה: איזו בושה, איך לא ידעתי הלכה כזו. היא מן הסתם תחשוב עליי: איך לא ידעת שאנחנו כבר במאה העשרים ואחת. אני חושב שרוב הידיים שמושטות בחזרה אינן חסות על כבודו של האחר, הן חסות על כבוד עצמן. אולי גם זה בסדר, אולי גם זה כבוד הבריות, אינני כאן בשביל לפסוק. אבל כשקוראים לדבר בשמו, זה כבר מצטייר אחרת. ואשר ליובל דיין, מי שמוכן כך להסתכן בביוש כפי שאכן נעשה לו, ויוצא מגדרו כדי לא לבייש – בעיניי הוא דמות לחיקוי.

שיעור שלישי: שיעור ביציבה נכונה

למען האמת, אני חושב שרוב המבקרים נזעקו לא בשל כבודו של ביידן. לא את נשיא ארצות הברית ביישה יובל דיין, כי אם אותם. היא הרי אמורה לייצג אותם, היא זמרת, נציגת התרבות. ומה יחשוב עכשיו נשיא ארצות הברית ואולי אמריקה כולה על העם שזו המייצגת שלו. אלא שרבים מהמבקרים היו מגיבים אחרת לגמרי אילו היה מדובר באישה ערבייה שבשל אמונתה נוהגת כך. איכשהו יש לנו המון כבוד כלפי העולם הערבי כשהוא עומד על שלו, זה מרגיש לנו אותנטי, זה נדמה לנו כמו חיבור אמיתי לשורשים, מדיף ניחוחות של עץ זית בימי מסיק ראשוני. אבל כשזה בא מאיתנו אנחנו נבוכים מהאמונה של עצמנו.

אז אולי כדאי לאמץ ראייה קצת אחרת. בעולם שבשם נאורות לא שיפוטית מגהץ את כל הערכים על פי קוד אתי של מכבש ערכי אחד, ובעולם שהכול בו אחוז בספק ובגמישות ערכית, טוב להיות אי של יציבות. כן, גם ערכים שידידתנו הגדולה מתקשה להבין.

ואם כבר מדברים על זה, זו הזדמנות לדבר על חברות אמת. הרבה אנשים מרגישים שאם הם שומרים על כשרות ונמנעים מלאכול אצל חבריהם שאינם מקפידים על כשרות, יש בזה כדי לפגוע בקשר. ואולי גם זה הפוך. אולי חברות אמת נבחנת בדיוק בזה: האם אני יכול להיות חבר אמת שלך אף על פי שאתה נוהג באופן הפוך לכל תפיסת עולמי ההלכתית, והאם אתה יכול להיות חבר אמת שלי גם כשאני מקפיד על מצוות שרחוקות ממך מאוד.

אם ארצות הברית וישראל הן ידידות אמת, יש בידידות הזאת כדי להכיל ערכים שחשובים לרבים מאיתנו באמת.

שיעור רביעי: על מחוות טקסיות ומחוות של אמת

ובאמת זו הזדמנות נפלאה לדבר על חברות של אמת וחברות של מחוות. כמה פעמים ראיתם אנשים מתחבקים או לוחצים ידיים, ובאמת לא היה זה מגע של חיבה מפני ששום חיבה לא שררה ביניהם? המון פעמים. לפעמים במעגל המשפחתי הרחב: קבלת פנים לאירוע, מתחבקים, מתנשקים, אבל אחר כך... ה' ישמור. לפעמים בזירה הפוליטית: לחיצת יד על פי כללי הטקס, אבל...

זה בעיקר משעשע בתצלומים ממפגשים בעולם הערבי - כאורך הנשיקות בין המנהיגים כך עומק האיבה. אבל מתנשקים. אלה כללי הטקס. אולי ירושה מנשיקות לבן ליעקב. אז אם נצא רגע מהטקס עצמו, ונדבר על החיים בכלל: אני מעדיף חיבה בלי לחיצת יד, על פני לחיצת יד בלי חיבה.

שיעור חמישי: אומנית עם גבולות

כבר כתבתי כאן בעבר על האתגר הכמעט בלתי אפשרי של אומן שעולה על במה וזוכה להערצה שיכולה להעביר אדם על דעתו. לא כתבתי על האתגר הרוחני שבחשיפה מתמדת, החצנה, הופעה. של כתבות יח"צנות, ואתגר גדול מאוד בשמירה על צניעות בחדרי חזרות, אולפני הקלטות ובכלל. והנה באה לה אומנית שהחליטה להציב לעצמה גבולות. היא לא נוגעת. והיא יודעת שעל הגבולות שלה היא מוכנה לשלם מחיר, אחרת הגבולות יוסגו לאחור. והיא יודעת שאם בכל מקום שתהיה לה סיבה מוצדקת היא תוותר – מרוב סיבות מוצדקות היא בסוף תוותר על הכול.

ומה עם שירת נשים? זהו טיעון מבית המדרש של הכול־או־לא־כלום שדוחק המון אנשים אל זרועות הלא־כלום. ואחרי כל זה בא לי רק להצמיד שתי כפות ידיים כנגד הלב, לקוד קידה ולומר לה: תודה.

לתגובות: liorangelman@gmail.com

***