הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמדצילום: הר ברכה

רבות מהפעולות נגד הרב פיינשטיין בימי המחלוקת בשנים תשכ"ד-תשכ"ה אורגנו על ידי רבי יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר, שהיה ידוע במלחמותיו נגד רבנים ואדמו"רים. יחד עם עוד רבנים קנאים, דוגמת הרב אמסל (מהונגריה) עורך 'המאור', הם רצו להשיג מטרה כפולה: א. לגרום לרב פיינשטיין להתחרט ולהודות שטעה בהיתריו. ב. לגרום לציבור החרדי להפסיק לסמוך עליו, הן בפסקיו והן בהדרכותיו הציבוריות, שביקשו למעט את המריבות בקהילות היהודיות.

גיוס רבנים

בעלי המחלוקת ידעו את מלאכתם. כבר שנים ביקשו לפגוע ברב פיינשטיין, אולם הפסק על הזרעה מלאכותית, שהיה חדש ועורר ביקורת אצל רבנים רבים, נתן להם הזדמנות ליצירת קואליציה גדולה נגדו. הם פרסמו חצאי אמיתות, שלחו מכתבים לרבנים ממקומות שונים וגייסו אותם למלחמתם בו.

לדוגמה, הרב שריה דבליצקי כתב לרב אמסל "לחזקו לאמצו ולסעדו ולומר לו יישר" על מלחמתו בפסקי הרב פיינשטיין, ושלא יירתע מ"דברי המחאה נגדו". ואדרבה, צריך להקים ועד רבנים "שיודיעו ויפרסמו ברבים מה כן אפשר להסתמך ומה אי אפשר להסתמך". ואומנם הודה שלא ראה את ספרי אגרות משה, אבל נחרד גם מהדוגמאות הנוספות להיתרים שהובאו ב'המאור', כגון קיום חגיגת בת־מצווה - "היתרים שעל ידם תשתנה ח"ו צורת דמות אומתנו בכללות", "ובאמת הייתה צריכה לצאת תנועת התנגדות משותפת נגד זה".

הרב אמסל המשיך להסביר בביטאונו מדוע הוא נאלץ ללחום נגד הרב פיינשטיין, שבנוסף לכך שבדורנו "עמדה עלינו רבנות ראשית בארץ הקודש, בלחצם של שליטים כופרים, להרס את קדושת ישראל עד היסוד..." - הצטרף הרב פיינשטיין ב"צרת היתר טומאה זו".

גם את הראשון לציון הרב הראשי הרב יצחק ניסים זצ"ל כמעט הצליחו לגייס לצידם, וה' הצילו.

משלחת הרבנים הקנאים

בתוך כך הרבי מסאטמר ביקש לתאם פגישה של רבנים עם הרב פיינשטיין כדי לדון עימו על פסקו, כשבפועל הכוונה הייתה להעצים את מסכת הלחצים והאיומים עליו. כשהגיע מועד הפגישה, כפי הנראה עלה חשש בליבו של הרב פיינשטיין, שהיה אז כבן שבעים, שינהגו כלפיו שלא כראוי, וביקש משלושה רבנים מתלמידיו שישבו עימו כשיקבל את פני המשלחת.

בשם הקנאים החולקים הגיעו שישה רבנים, שהיו צעירים מהרב פיינשטיין בכעשרים שנה ויותר. מהם הרב עזריאל ליבוביץ' מווינה ור' משה טייטלבוים (הרבי מסאטמר הבא).

הרב פיינשטיין עם שלושת תלמידיו ישבו מצד אחד של השולחן, והשישה מהצד השני. הרב פיינשטיין כיבדם במאכלים ובברכה.

לאחר מכן השתררה שתיקה ארוכה. לאחר שהרב פיינשטיין חזר ואמר "נו, נו", פתח הבכיר שבהם וסיפר שהחתם סופר כתב פעם תשובה ואחר כך חזר בו. ובכן סיים ואמר: "צריכים להתחרט".

כנראה הם חשבו שלאחר כל ההתקפות והביזיונות שעברו עליו הוא ייכנע ללחצים ויקבל את הצעתם להתחרט בפומבי, ובתמורה הם ידאגו שההתקפות נגדו ייפסקו.

הרב פיינשטיין הגיב: "אתם לא מכירים אותי. אם תשכנעו אותי שטעיתי, אודיע זאת ברבים. אבל בלא זאת לא אתחרט". הם חזרו ודרשו שוב ושוב שיתחרט. כלומר, הוא ציפה לדיון הלכתי ענייני, והם ציפו שייכנע לאלימות.

לבסוף, על ידי תלמידיו, נגררו לדבר על הסוגיה, והרב פיינשטיין בגאונותו גבר עליהם בטענותיו. סיפרו שלאחר מכן הרבי מסאטמר גער בהם ואמר: "הזהרתי אתכם שלא תדברו עם ר' משה בהלכה!" (איש הלכה, עמ' 137–143).

להערכתי, הרבי מסאטמר רצה שהרב פיינשטיין יזדעזע מתקיפות עמדתם הנחרצת של החולקים עליו, שאינם מוכנים לדון עימו בהלכה כי דבריו פסולים בתכלית; מרוב צער וחרדה לא יישן כמה לילות, ואחר כך יחזור בו. אולם לאחר ששמע שהרב פיינשטיין ישב עם תלמידיו, שחיזקו אותו, והוכיח את צדקת עמדתו בהלכה - חשש שמשלחת האיום וההפחדה לא השיגה את מטרתה, והם ייאלצו להמשיך ללחום בו עד שייכנע.

הסיפור על הפגישה מהצד השני

מעניין לראות כיצד דיווחו בעלי המחלוקת על פגישה זו. לא סוכם שהיא תפורסם ברבים, אולם הרב אמסל השתמש בה לצורכי תעמולה. הוא כתב ('המאור' אדר א' תשכ"ה) ש'התאחדות הרבנים' (הקנאים, המתחרה ב'אגודת ישראל') החליטה "לצאת בכרוז איסור חמור על התועבה הזו", אולם "סוף כל סוף גברה הדעה שמקודם תישלח משלחת בת חמישה רבנים גדולים לבוא בדברים עם הגאון שליט"א שהתיר, אולי יפעלו אצלו לחזור בו... הרבנים באו אל ביתו להשפיע עליו לחזור מהיתרו בעניין ההזרעה, אשר לדעתם הוא איסור תורה... לתימהון הרבנים הוכמנו שם כמה מהתלמידים, שלא רק שאכפו על רבם שלא יחזור בו, אבל גם רצו לעשות מכל העניין עניין של פלפולים וויכוחי ניצחון, וסוף דבר - הרבנים יצאו משם בלא כלום ובפחי נפש".

כלומר, משלחת הרבנים נהגה כבוד ברב פיינשטיין והואילה לבוא לביתו "להשפיע" עליו, כלומר לאיים עליו ולהפחידו, ולהניח בפניו אפשרות ל"כניעה מכובדת", שכן אף החתם סופר חזר בו, אולם התלמידים שלו אכפו עליו את דעתם להתנצח נגדם.

תמיכה רפה

התמיכה ברב פיינשטיין הייתה רפה למדי. הרב אלברג, עורך 'הפרדס', כתב העת הוותיק והרשמי של 'אגודת הרבנים', כתב בשבט תשכ"ה מאמר בשבח תורתו של הרב פיינשטיין, בלא להוקיע את בעלי המחלוקת. כתגובה פורסם ב'המאור' (טבת־שבט תשכ"ה) שהרב פיינשטיין והרב אלברג סיכמו ביניהם על תמיכה הדדית - הרב פיינשטיין יתמוך בחיזוק מעמדו של הרב אלברג ב'אגודת הרבנים', ובתמורה הרב אלברג לא יאפשר התקפות נגדו ב'הפרדס'.

על פי בדיקתו של הרב צוריאל חלמיש, למרות ההתקפות החריפות והבוטות נגד הרב פיינשטיין, בשנות המחלוקת לא פורסם שום מאמר פומבי התומך בפסיקותיו. כנראה הרבנים שתמכו בפסיקותיו עשו זאת בשקט. דווח על שני כרוזי רבנים ביידיש או באנגלית שתמכו בו, אבל הם כנראה פורסמו בבמות קטנות שאינן נגישות כיום במאגרי המידע. רק בארץ הרב אהרן פצ'ניק, איש 'המזרחי', פרסם ב'הצופה' מאמר מנומק לטובתו.

הלחצים גברו

הלחצים על הרב פיינשטיין גברו. היו קנאים ששרפו את ספריו בפומבי, היו שהניחו אותם במקומות מטונפים. הטרידו אותו ואת הרבנית בגידופים וטענות ביום ובלילה, עד שמשפחת הרב פיינשטיין נאלצה לנתק את הטלפון, ומאז לא יכלו רבנים ואנשים פרטיים להתקשר אל הרב לשאול אותו שאלות דחופות בהלכה.

פעם הודיעו הקנאים בכלי התקשורת שהרב נפטר והלווייתו תצא מביתו בשעה מסוימת, ואף שלחו לימוזינות שחורות לצורך הסעת המלווים, וכבר החלו אנשים להתאסף להלווייתו.

צריך לציין שהרבי מסאטמר אמר לרב טוביה גולדשטיין שאלה שעושים זאת אינם מצייתים לו. ואולם פעולות אלה נפסקו לאחר הפשרה.

הפשרה שנתפסה אצל רבים ככניעה

בעיצומה של המחלוקת הסכים הרב פיינשטיין לפשרה, אשר נתפסה אצל רבים ככניעה. ביוזמת נאמנו, הרב טוביה גולדשטיין, כונסו נציגים משני הצדדים, וסוכם שהרב פיינשטיין יפרסם שהפסק שלו הוא רק לשעת הדחק שכמעט אינה בנמצא, ושאין לרבנים לסמוך להקל על מה שנכתב באגרות משה.

בכ"ב בכסלו תשכ"ה פרסם הרב פיינשטיין: "בדבר זריקת הזרע שכתבו בשמי שהתרתי, מצאתי לנכון להודיע שאני לא התרתי אלא בשעת הדחק גדול, שהאישה מצטערת טובא, כמבואר בספרי אגרות משה אבה"ע סי' ע"א. שלכן פשוט לכול שאין שייך לדון בעניין זה כי אם רב מובהק גדול בתורה ומפורסם בהוראה שידון בזה מכל הצדדים. ומחמת זה בשאלה החד־פעמית שבא לידי אסרתי. וחלילה לשום רב להורות היתר בנידון זה מתוך ספרי. ויעיין מה שכתבתי בהקדמתי לאגרות משה על או"ח. אכן מכיוון שיש לחוש עדיין שיקלו בזה להורות אלה שאינם ראויים לדון בעניין חמור כזה, ופן יצא מכשול להתיר גם במקום האסור, צריך לגדור גדר שלא יתירו זה בשום אופן, אף רב היותר מובהק".

ואף שעוד המשיכו לפרסם במשך חודשים רבים מאמרים קשים נגד הרב פיינשטיין והיתריו, המעשים הבזויים כלפיו פסקו. הרב פיינשטיין היה אסיר תודה לרב גולדשטיין על כך, והרבנית פיינשטיין נתנה לו מגש כסף כאות תודה (איש ההלכה 137–143).

עדות הרב יונה געווירץ

סיפר הרב יונה געווירץ: "הייתה לי אז עזות ושאלתי אותו אם הוא משתמט קצת מחמת הסערה, והאם אפשר להיות בטוח בצדקת דבריו. ענה לי: הלכה כן ומורין כן (כפי שהתיר מלכתחילה), אבל כעת העולם אינו מוכן בשביל התורה שלי, אבל יבוא יום שיהיה קשה לאנשים וימצאו בספרי תורת היתר, און ג-ט וועט איר בענטשטין (וה' יברך את האנשים שייעזרו בהיתר שלי)". (דרכי משה ח"ב עמ' קד-קה).

במשך הזמן הוסכם על רובם המכריע של הרבנים שאין חשש ממזרות בהזרעה מלאכותית, וממילא בשעת הדחק רבים סומכים על היתרו.

סוף דבר

לטווח ארוך, הקנאים "הצליחו" לפגוע במעמדו של הרב פיינשטיין בקרב הציבור החסידי ובקרב הציבור הליטאי־קנאי, אשר מתייחסים לדבריו בהסתייגות ואינם מרבים לצטט אותו. אולם בעיני שאר הציבור החרדי והדתי, ייתכן שמעמדו התחזק.

עוד מתברר, שהציבור הרחב נטה לתמוך ברב פיינשטיין, אולם הרבנים הקנאים השליטו את דעתם על שאר הרבנים שחששו להביע את עמדתם. למרבה הצער התברר שכמו בעוד כמה סוגיות בדורות האחרונים, הציבור הרחב, שאם אינם נביאים בני נביאים הם, בחר נכון יותר מרוב המנהיגות הרבנית.

השאלה היא: האם מאז אותה מחלוקת קשה הרב משה פיינשטיין זצ"ל חשש להורות היתר בשאלות גדולות? ועוד שאלה: האם בעקבות מה שעשו לו, נמנעו רבנים אחרים מלהורות היתר?

לשאלות הלכתיות: [email protected]

***