בית החולים לניאדו
בית החולים לניאדו צילום: גילי יערי, פלאש 90

כמו במין ריטואל דתי, בכל פעם שמושמעת ביקורת על מערכת המשפט, ובמיוחד על בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק, התגובה האוטומטית של המבוקרים היא שאמות המידה היחידות המובילות אותם בעבודתם הן החוק והנאמנות לעקרונות המשפטיים. רק לאחרונה, ביקורת חריפה כזו של חבר הכנסת דודי אמסלם נענתה על ידי נשיאת העליון במכתב אישי־פומבי שבו טענה כי "פסקי הדין שאני כותבת וכותבים חבריי נכתבים בדעה צלולה לחלוטין על פי הדין, וכמיטב היכולת והידע המשפטיים שלנו – רק זה".

בדרך כלל, המיומנות המקצועית של שופטי העליון מסייעת להם גם להסתיר את האג'נדה מתחת לאצטלה של טיעונים משפטיים. אך השבוע, למרות הניסיון הגס להסתיר זאת, לשופטת ענת ברון ברחה האג'נדה במהלך כתיבת פסק דין, ובאופן הבוטה ביותר. לעמדתה הצטרפו פה אחד השופטים יצחק עמית וג'ורג' קרא.

תובענה ייצוגית בשם מי?

התובענה הייצוגית שהגיש עורך הדין חגי קלעי, פרקליט הבית של עמותות שמאל, אי אז בשנת 2017, הייתה עוד קרב במערכת החינוך מחדש שמנהלות העמותות הללו נגד הציבור הדתי. במרכז הרפואי לניאדו, שהוקם על ידי האדמו"ר מצאנז־קלויזנבורג כחלק מתפיסת אהבת ישראל ועזרה לזולת שפיתח בקרב חסידיו, פועלת גם מחלקה לפוריות האישה. בית החולים הפרטי, שמסמך היסוד שלו קובע כי כלל הפעילות בו תתנהל על פי ההלכה וכפי הכרעת רב המוסד, הקפיד במשך השנים להעניק את טיפולי הפוריות רק בהתאם להלכה. קרי: זוגות שאינם נשואים או אימהות חד־הוריות שביקשו להיעזר בשירותי בית החולים, סורבו בנימוס בשל בעיות הממזרות שעלולות להיווצר והאיסור שבהבאת ילדים לעולם ללא חופה וקידושין.

על כך יצא הקצף. התובעים, שהגישו את כתב התביעה לבית המשפט המחוזי בלוד, טענו כי מדובר בהפליה מכוח חוק איסור הפליה במתן שירותים, ועוד יותר מכך על פי חוק זכויות החולה. הם ביקשו סעד של לא פחות משישים מיליון שקלים פיצוי לציבור בשל העוול שנגרם לתובעים לשיטתם - סכום שעלול למוטט את בית החולים, הנתון במשבר כלכלי בלאו הכי. כשמדובר בהליך של תובענה ייצוגית, עוד בטרם הדיון הענייני מתקיים דיון מקדמי על עמידת התובענה בסטנדרט החוקי המינימלי להגשת תביעה מסוג זה. בדיון הזה הכריעו השופטים כי התובענה ראויה להידון ומתקיימים בה תנאי הסף.

באי כוחו של בית החולים טענו שדין התובענה להידחות, ומשני צדדים. מבחינה מהותית, החופש הנתון לבית החולים לפעול על פי אמונתו אינו אמור להיפגע על ידי זכויות המטופלים שאינם נשואים המבקשים להיקלט במחלקת הפוריות. בתי חולים ומכוני פוריות לא חסרים במדינת ישראל, וההתעקשות לכפות אמונה זרה על בית החולים שייסד עצמו על אדני ההלכה מפירה את האיזון בין הזכויות. מבחינה פרקטית, הוסיפו וטענו, הרעיון של תובענה ייצוגית מופרך. על פי בדיקת בית החולים, מאז הקמת המכון נדחו בסך הכול שלושה זוגות מטעמים הלכתיים, מה שלא מצדיק בשום צורה תובענה ייצוגית בשם כלל הציבור בישראל, ובטח לא סכום אגדי כמו שישים מיליון שקלים.

מעניין ששאר הגורמים שאינם שופטים בהליך הזה, חשבו שדינה של התובענה הוא דווקא להידחות. תחילה היה זה משרד הבריאות, שבמסגרת מיצוי ההליכים קודם הגשת התביעה פנו אליו עורכי הדין של הנפגעים. משרד הבריאות גיבה את בית החולים, וטען כי בהיותו בית חולים פרטי, זכותו לקבוע סטנדרטים שתואמים את אמונתו הדתית. אפילו היועץ המשפטי לממשלה דאז, עורך הדין אביחי מנדלבליט, שנדרש לסוגיה, טען כי ההתגוללות על בית החולים אינה מוצדקת. מנדלבליט טען כי על פי שיחות שערך ניתן להגיע להסדר פשרה שלפיו זוגות שאינם נשואים יצהירו קודם התהליך על כך שירשמו את הילד כבנו של האב במשרד הפנים בבית החולים מיד לאחר הלידה, ובכך תימנע לכל הפחות הסכנה של ממזרות, גם אם לא של היריון מחוץ לנישואין.

קל להבין את הדחף של היועץ המשפטי לפתור את הסכסוך בדרכי שלום. מלבד הבנת המופרכות של הצגת העניין כבעיה ציבורית רחבה שמצדיקה תובענה ייצוגית, מנדלבליט ראוי לשבח על קריאה נכוחה של המציאות המורכבת מעבר לחומות המשפט הנוקשות. הפרויקט של בית חולים לניאדו בנתניה הוא מופת די נדיר של הרמוניה חרדית־חילונית, שמציג מודל חיובי של השתלבות מתוך רצון טוב של שני הצדדים. בבית החולים עובדים זה לצד זה חילונים וחרדים, וגם המטופלים נמנים עם כל גווני האוכלוסייה. ההצלחה ארוכת השנים של לניאדו מבוססת על סובלנות והבנה, ופריצה של משפטנים בעלי כוונות זדון ונעליים גסות עלולה להפר את האיזון הזה.

אבל כל אלו לא עניינו את השופטת ענת ברון, שהערעור על החלטת המחוזי הגיע לפתחה. ברון אסרה מלחמת אנטי־דת נגד המרכז הרפואי במטרה לחנך את קברניטיו, הפרימיטיביים בעיניה. תחילה עוד ניסתה להלביש את ההחלטה שלה לדחות את הערעור בלבושים משפטיים סטנדרטיים. במילים מנומסות הסבירה כי היא חלוקה על דעת היועץ המשפטי לממשלה, ולטעמה אין לקבל הסדר עתידי כעילה לדחיית תובענה שמבקשת לפצות על העבר. "ישנה חשיבות ציבורית וערכית להכריע בסוגיה שבמחלוקת, אל לנו למשוך את ידינו מכך", הבהירה, וסימנה בכך את המטרה – לא להקהות את מחלוקות הזהות הפנים־ישראליות, כי אם להעצים אותן עד הקצה ואז לחתוך לטובת צד אחד בסכין חריפה.

ההסבר המשפטי, הבלתי חשוב לחלוטין, טען כי הזכויות שמוקנות לחולה במסגרת ההגנה עליו מכוח חוק זכויות החולה רחבות יותר מההגנות על לקוח בבית עסק רגיל שנהנה מהגנת החוק למניעת הפליה. על פי החילוק שקבעה, כל הבחנה שמתבססת על זהות המטופל ולא על מהות הטיפול פסולה מעיקרה, ולא יועיל לה כל צידוק דתי או אחר. אין איזונים בין ערכים כשמדובר בזהות מטופל, קבעה נחרצות, ומשכך, ההפליה נגד זוגות שאינם נשואים פסולה.

השופטת ענת ברון
השופטת ענת ברון צילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90

התורה שיוצאת מגבעת רם

אבל ברון לא הסתפקה במסגרת החוקית. אחרי מס השפתיים, נפלטה האמת לאמיתה. השופטת הנכבדת פצחה במונולוג מרגש על אמונות, דעות ואיזו תורה חייב האזרח בישראל באשר הוא לקבל על עצמו. נעשה ונשמע, כשבתפקיד הר סיני – גבעת רם. "טיפולים אלה (מעבדות הפוריות המודרניות, י"ר) הביאו לפריצת גבולותיה של 'המשפחה המסורתית'", קבעה ברון בפטרונות, "והם מאפשרים כינון של מסגרות משפחתיות שבעבר נתפסו כבלתי אפשריות – דוגמת הורות של בני זוג מאותו מין, הורות משותפת של גבר ואישה שאינם מקיימים ביניהם קשר זוגי והורות יחידנית. החלטה של אדם להפוך להורה, תהא אשר תהא המסגרת המשפחתית לכך, היא מההחלטות החשובות שאדם מקבל במסלול חייו".

דמה של ברון לא נתקרר עד שקבעה את האקסיומה הפרוגרסיבית הבאה כפסק דין של בית המשפט העליון: "עוצמתה של הבחירה בהורות והכמיהה לילד אינן שונות בין אישה נשואה לאישה שאינה נשואה, וגם לא הכאב והתסכול הנובע מהקושי לממשה", הסבירה לאנשי החושך ההולכים אחר ההלכה וסבורים כי ישנו שוני מהותי בן המצבים. "מניעת טיפולי פוריות מאישה רק בשל כך שאיננה רשומה כנשואה במרשם האוכלוסין היא מפלה, פוגענית וכואבת. עצם המדיניות המעניקה אפשרות לטיפולי פוריות רק לבני זוג נשואים, לצד שלילת אפשרות זו מאלו שאינם, מהווה פגיעה בגרעין הקשה של כבוד האדם, הכוללת ממד של השפלה כלפי הצד המופלה".

מכאן המשיכה ברון למוסר נוקב גם לכל מי שיעז לחשוב כי המשפחה המסורתית היא ערך בפני עצמו ומצב מועדף על פני המשפחה החדשה. "סגירת הדלת בפני נשים שאינן נשואות מבטאת אמירה המתייגת את כל אותן משפחות חדשות כפסולות ונחותות ביחס למשפחה המסורתית של גבר ואישה שנישאו זה לזו", הזדעזעה. "אמירה הצהרתית זו היא כשלעצמה פוגענית ועשויה להוביל לגיבושו של נזק לא ממוני לאישה המופלית". הבנתם? עצם המחשבה שלכם כאילו משפחה מסורתית עדיפה על "משפחה חדשה" היא מחשבה פוגענית, ואתם חשופים בעקבותיה לתביעה נזיקית. ואחרי זה עדיני נפש עוד מתפלאים על מטבע הלשון "טרלול פרוגרסיבי".

דברי ההגות הנפלאים של ברון הביאו אותה לקביעה כי "לא ניתן לשעות לטענה כי לא נגרם נזק לחברות הקבוצה". הליך התובענה הייצוגית יתנהל בבית המשפט המחוזי, ועל פי רוח המפקד שהכתיבה ברון, הוא גם יסתיים במכה כלכלית כואבת לבית החולים. בתשובתו לעתירה כבר הודיע בית החולים כי מלבד הסכנה לקריסה כלכלית בעקבות התובענה, כפיית טיפולים לזוגות לא נשואים תאלץ אותו לסגור את המחלקה לצמיתות ובכך לפגוע בציבור גדול פי כמה שנהנה ממנה. ברון שמעה וקיבלה על עצמה. וכי מה לאיבוד עין אחת במקום שבו ניתן להוציא לחרדים שתי עיניים?

המקרה של המרכז הרפואי לניאדו מצטרף לפסקי הדין בעניין בית הדפוס שסירב להדפיס מודעות להט"ב ואולם השמחות שנמנע מלקבל אירוע חתונה של שתי נשים, בניסיון לכפות אג'נדה זרה על גוף פרטי. אבל במקרה של לניאדו קיים פן נוסף, ואקוטי עוד יותר לעתידנו כאן. המרכז הרפואי בנתניה הוא לכאורה המודל המושלם להשתלבות חרדית ותרומה של הציבור החרדי המתגורר בעיר לתושביה כולם. לכאורה, המענה המושלם לטענות ההיבדלות והטפילות שמשמיעים יאיר לפיד ודומיו במשך שנים. אך האם הציבור החילוני עצמו בשל להשתלבות הזאת? האם יהיה מוכן לקבל את ערכיו של הציבור החרדי בפרויקטים שהוא מקדם לטובת הכלל, כפי שנאלץ הציבור הדתי כולו לגלות סובלנות כלפי גילויי החילוניות בתרבות, בתקשורת ובמרכזי הקניות? עד כה, במבחן הזה קיבלה השופטת ברון את הציון נכשל.

לתגובות: yoniro770@gmail.com

***