ניצב שמעון לביא
ניצב שמעון לביא צילום: דוד כהן, פלאש 90

קשה לומר שהודעת הפרישה של ניצב שמעון לביא מהמשטרה הייתה מפגן מרשים של לקיחת אחריות, כפי שרמזו השבוע חלק מכותרות העיתונים.

מפקד המחוז הצפוני, שבהילולת ל"ג בעומר תחת פיקודו נמחצו למוות 45 חוגגים, אומנם הניח את המפתחות, אבל אפשר לנחש שהוא בסך הכול ביקש להקדים רפואה למכה. בקרוב צפויה ועדת החקירה הממלכתית לאסון לאותת על פגיעה אפשרית בקצין הבכיר מעבודתה, ובהמשך אולי אף לגבש המלצות אישיות נגדו, והדעת נותנת כי הוא מנסה כעת לצאת מהאירוע בכבוד בטרם תפרסם הוועדה את מסקנותיה ותזמין לחץ ציבורי כבד להדחתו.

הידיעה על התפטרות מפקד המחוז התקבלה ערב הופעתו (לאחר כתיבת טור זה) של בנימין נתניהו, שהיה ראש הממשלה בזמן האסון, בפני ועדת החקירה הממלכתית, שבה מסר לראשונה את גרסתו לאירועים שקדמו להילולה, כשברקע טענות ללחצים פוליטיים פסולים שהפעיל על המשטרה כדי למנוע הגבלת קהל. הדיון מסתמן כאחרון בשלב גביית העדויות, שנמשך 11 חודשים.

בשלב הבא נראה שלא יהיה מנוס משימוש בסמכותה של הוועדה מכוח סעיף 15 לחוק ועדות חקירה - שליחת מכתבי אזהרה לכל מי שעשוי להיפגע מהחקירה או מתוצאותיה, ובהם גם ניצב לביא, כבר בשבועות הקרובים. ההערכה היא כי מספר הנפגעים האפשריים שיוזהרו עשוי להגיע לעשרות, ובהם פוליטיקאים וקציני משטרה בכירים ממעגל קבלת ההחלטות לקראת ההילולה ומהאחראים הישירים לאירוע, ראשי המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים שהיו שותפים גם הם בארגונו ובתכנונו, אנשי מקצוע שהיו מופקדים על נושא הבטיחות מטעם ההפקה וגורמים נוספים שתפקודם הלקוי הוביל לאסון. לאחר האזהרה תצטרך הוועדה להעמיד לרשות הנפגעים הפוטנציאליים את חומרי החקירה ולאפשר להם ייצוג משפטי, כולל גם הצגת ראיות וחקירת עדים, מה שעשוי להאריך את עבודתה בעוד כמה חודשים לפחות בטרם תגבש מסקנות.

מילולית, קביעת כלי התקשורת כי פרישתו של ניצב לביא באה "בעקבות אסון מירון" אולי נכונה, אבל מדובר בהגדרה רחבה למדי. לו רגשי האשמה על כישלון משימתו העיקרית - להבטיח את שלום הציבור - היו מנחים אותו, או לכל הפחות תחושת האחריות בעניין, היה הקצין הבכיר פושט את המדים כבר בל"ד בעומר תשפ"א, ובוודאי שלא היה מפקד על ההילולה הבאה (שגם היא עצמה הייתה כישלון מפואר, הפעם ללא נפגעים בנפש). אבל כמו אחרי מותם של שני משתתפים בהלוויית הרב שמואל וואזנר בחול המועד פסח תשע"ה במשמרת שלו כמפקד מרחב דן, כך גם במירון - הוא הסתפק בדיבורים.

"אני, שמעון לביא, נושא באחריות הכוללת, לטוב ולרע", אמר שעות אחדות לאחר האסון – אמר ולא עשה. אומנם, לזכותו ייאמר שבניגוד לבכירים אחרים שהיו אחראים לא פחות ממנו לאירוע הטרגי, הוא לפחות התייצב מול המצלמות והשפיל מבט, אבל במבחן המעשה - שכידוע הוא העיקר, ולא המדרש - לא עמד. רק שנה ורבע אחרי אותו לילה מר ונמהר נזכר מפקד המחוז לעשות את המינימום המצופה ממנו ולשלם מחיר אישי כלשהו על הכישלון. הצעד מתבקש, אך במקום להיות מחויב כעת בריבית פיגורים והצמדה – הוא זכה לשבחים ולהספדים מנותקים ממפקדים ומקולגות לעבודה. ככה זה כשהכול יחסי. איש צדיק תמים ונושא באחריות היה בדורותיו.

מי ישמור על הבית?

רק במדינת הביביזם־רל"ביזם, נאמנות מוכחת להר הבית ולארץ ישראל, לחיזוק הזהות היהודית ולריסון מערכת המשפט אינה פוטרת אותך מהחובה להוכיח נאמנות לימין. תשאלו את ארנון סגל, שהעז פעם או פעמיים למתוח ביקורת נקודתית על בנימין נתניהו ואפילו - שומו שמיים - להחמיא לנפתלי בנט, וכעת מוקע כשמאלן אל עמוד הקלון כאילו הוא זומם לגנוב קואליציה עם מאזן גנאים מיד אחרי הבחירות. השבוע הכריז סגל על עזיבת העשייה הציבורית העיתונאית וההסברתית החוץ־פרלמנטרית שבה עסק בשנים האחרונות לקידום ערכי הימין בכלל ולמען הר הבית בפרט לטובת התמודדות לכנסת כדי להשפיע מבפנים – ומיד נפתחו עליו כל ארובות השמיים וציוצי הטוויטר. כבר עם כניסתו לפוליטיקה, ממש באותה נשימה עם ההכרזה, התוודה פעיל המקדש הבכיר, המוקצה מחמת מיאוס בחוגי השמאל, על חלומותיו הגדולים לחזור לגוש קטיף, לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות ולסלק את כל שופטי העליון מהוועדה למינוי שופטים, אבל גם השיתוף הכן הזה לא עמד לזכותו, והוא נדרש להוכיח שאין לו אחות שמאלנית.

"‏זהירות!!! ארנון סגל, מתמודד חדש בציונות הדתית, ידוע כאנטי־ביבי מובהק", כתב הנער ידידיה אפשטיין, פעיל ימין בולט ואושיית טוויטר, ולא החמיץ גם הזדמנות לשיימינג: "אנשים שמכירים אותו מקרוב אומרים לי שהצביע לגדעון סער". צייצן נוסף אבחן: "סגל בא במטרה אחת: שנתניהו לא ירכיב ממשלת ימין. כל השאר זה רק תירוצים". שלישי, שלא מבחין בין מלעיל למלרע, ניסה להתפייט: "ארנון סגל – לפח וחסל!!! מצביעים מחל". אפילו יושב ראש הנהלת מרצ, אורי זכי, שבא לברך – מצא עצמו מקלל. "מאוד לא מסכים עם אף אחד מהחלומות שהזכרת, אבל מעריך מאוד את דבקותך ברעיונות שבהם אתה מאמין", החמיא למתמודד החדש בפריימריז הציונות הדתית, תוך שהוא מביע תקווה ש"אני לא פוגע בך בפריימריז" - ולא ידע מה ניבא.

הסלקטורים של מחנה הימין מיהרו לחגוג את הדברים ולהשתמש בהם כחרב פיפיות, כשהם מזכירים כי "האויב של אויבי הוא חברי". בתמונה מעובדת שהופצה ברשתות החברתיות נראה סגל יושב באולפני ערוץ 14 וחותם על נאמנות לימין ועל נידוי יאיר לפיד כאילו היה נפתלי בנט. הסטיריקן הסרוג אוריה קניג ביקר את תופעת הטבע המופלאה הזו בדרכו הסרקסטית, וכתב: "ארנון סגל השמאלן הזה, אני ארקוד כשיפנו לו את הר הבית".

מי שנחלץ בסופו של דבר, בבלי דעת, להגנת הפוליטיקאי הטרי מהציונות הדתית, היה דווקא אחד מיריביו הפוליטיים המרים ביותר, שבדומה לזכי - רק הפוך - בא לקלל ויצא מברך. היה זה יאיר גולן, המתמודד הטרי על ראשות מרצ, שהגיב להודעת סגל: "תנחשו מי ישלם בדמו על החזרה לגוש קטיף, על בניין בית המקדש מחדש. הילדים שלנו בסכנה מצידם של לאומנים משיחיים. א־לוהים אדירים, איך התרחש העיוות הזה בעם היקר והטוב שלנו?" אין תעודת יושר ימנית טובה ואמינה יותר מאשר עקיצה שכזו מכיוונו של מזהה התהליכים.

אבל עם כל הכבוד לניסיונות המגוחכים והמופרכים לערער על אמינותו ונאמנותו של ארנון סגל ולהציגו כשמאלן, הבעיה שלו היא דווקא ימניותו המוכחת, שבהפוך על הפוך עלולה לפגוע בערך המקודש והחשוב ביותר לסגל עצמו, הדגל המרכזי שאין מזוהה איתו ממנו - הר הבית. בשנים האחרונות הצליחו ארגוני המקדש להפוך אט אט את סוגיית חופש הדת באתר הקדוש לעניין שבקונצנזוס ולהנחילה בלבבות רבים – חילונים כדתיים, שמאלנים כימניים. אומנם, בניגוד למה שמנסים לטעון כמה צייצנים ביביסטים, אי אפשר באמת לטעות בנוגע לימניות של סגל, ובכל זאת - הבחירה שלו ושל אחרים, במודע או שלא במודע, טקטית ומהותית, לנתק בין עמדותיהם בשלל הסוגיות שבמחלוקת בין המחנות הפוליטיים המוכרים ובין גישתם בנושא הר הבית, שבו הם מדברים בשפת הדמוקרטיה, החופש והשוויון, או לכל הפחות בשפה דתית אוניברסלית, אפשרה לרבים להזדהות עם הדרישה לזכויות הביקור והתפילה בהר, אולי אפילו לחופש פולחן.

אם בעבר יכלו חברות כנסת ממפלגות העבודה ומרצ להתייצב לימין נשות הכותל ולהיאבק על זכותן להתפלל כמנהגן בהפגנתיות ליד שריד בית המקדש ובאותה נשימה להביע התנגדות לתפילה חרישית של יהודים סמוך למקום המקדש עצמו כמה עשרות מטרים משם (במו אוזניי שמעתי), כיום החברה הישראלית, כולל הליברלית, מתקשה יותר ויותר להכיל את המוסר הכפול הזה, והפער שבין קידוש הזכות לחירות בכל תחום ובין תמיכה בשלילת חופש הדת ליהודים בלבד ממניעים גזעניים הולך ומצטמצם. אכן, קשה לדמיין את יאיר גולן או זהבה גלאון מובילים את המאבק בנושא, כפי שאולי היה מצופה מהם כטוענים לכתר מנהיג/ת השמאל, אבל השינוי האיטי בדרך ליושר האינטלקטואלי בעניין הזה כבר מורגש, לכל הפחות במרכז הפוליטי והדתי, ועם ישראל, כידוע, לא מפחד מדרך ארוכה.

ההחלטה של ארנון סגל להיחשף כאולטרה־ימני ולהכניס את נושא הר הבית בחזרה אל תוך הקלחת הפוליטית לצד חלומות השיבה לגוש קטיף וביטול חוק השבות, עם כל המשמעויות שיש לכך בחברה הישראלית המקוטבת, מסיגה לאחור את המאבק למען שוויון זכויות ליהודים בהר, מאיימת למחוק את ההישגים התודעתיים וההסברתיים שנרשמו בו עד עתה ומשחקת לידי הגורמים שרוצים להציג את הנושא כעניין של קומץ ימניים קיצוניים משיחיים והזויים, עד כדי כניעה והשלמה עם הנרטיב הזה.

גם כששוקלים את הרווח מול ההפסד, נראה שהסיכוי שלסגל תהיה אפשרות להשפיע בצורה משמעותית ודרמטית על מדיניות ממשלת ישראל בהר הבית קטנה מאוד, יהיו הישגיו האישיים בפריימריז גבוהים ככל שיהיו, מספר המנדטים של הציונות הדתית גדול ככל שיהיה והקואליציה הבאה ימנית ככל שתהיה. מנגד, על מזבח ההרפתקה הזו הוא מקריב את היכולות המוכחות שלו להנחיל בלבבות את נושא הר הבית. באווירה הפוליטית המכוערת הקיימת בחברה הישראלית ובשיח המקטב השולט בה, מרגע שסגל זיהה עצמו עם מחנה מאוד מסוים בקצה המפה - הוא נעל את הדלת בפני מי שהיה פתוח לשמוע ממנו וחסם את האפשרות שלו להקשיב. על הר הבית כעניין שבקונצנזוס אי אפשר לדבר מפוזיציה.

ואולי הפתרון - יסלח לי ארנון, ידידי - הוא לייחל לכישלונו בפריימריז, למען עם ישראל והר הבית שכה חשובים לו, וכך ייאלץ להמשיך לפעול ולהשפיע במקומות שבהם הוכיח את עצמו ושהעבודה בהם טרם הסתיימה. איך נוהג תמיד לומר אחד, ארנון סגל, כשהוא נשאל על יחסו לנתניהו כמנהיג הימין? "אני נאמן לערכים, לא לבן אדם".

הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות

לתגובות: Kobi.nachshoni@gmail.com

***