ידידיה מאיר
ידידיה מאיר צילום: יוחנן כץ

1

על דבר אחד אני לא מסכים עם יובל דיין. בפוסט הנרגש שהיא כתבה לסיכום הסאגה היא מספרת שהתלבטה קשות לפני האירוע, כי הרי יש כאן התנגשות בין שני ערכים קדושים "שחרוטים עמוק בנפשי": מצד אחד הקפדה על הלכה וצניעות, ומצד שני הערך של "לא להלבין את פניו של האדם ברבים". ועוד היא מספרת באותו פוסט: "התייעצתי רבות איך לעשות זאת בצורה הכי מכובדת, ובבקשה תאמינו לי... אני בן אדם רגיש נורא. הבטן התהפכה לי מהפחד הזה שלא לבייש אותו, יותר מאשר מגודל המעמד... זה כל כך הבהיל אותי בנפש, שאצטרך לבייש מישהו, לא משנה כמה גדול הוא, בפניי כולם".

ובכן, הגיע הזמן להגיד את זה, הגיע הזמן להפנים את זה: אין שום דבר מעליב או מבייש בלא ללחוץ יד של אדם על רקע הלכתי. או לפחות: לא אמור להיות שום דבר מעליב באקט הזה. אין פה שום התנגשות דרמטית בין ערכים - מצד אחד דיני הצניעות, מצד שני כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. לא. יש כאן בסך הכול התנגשות של נימוסים, של תרבויות. מצד אחד מישהו שנוהג ללחוץ יד, מצד שני מישהו שמקפיד לא לעשות את זה, מסיבה עקרונית. והוא לא לוחץ יד לכולם (או לחצי מהאנושות). זה לא רק לאדם שמולו הוא עומד. אין לו שום דבר אישי נגדו חלילה. וזה כל הסיפור. אלו הפרופורציות.

2

ולא, אני לא מתעלם ולא אדיש לסיטואציה של יד שנשארת תלויה באוויר. זה לא נעים. אין ספק. גם היד שלי נשארה תלויה באוויר לא אחת לאחרונה. זה קרה כששלחתי יד ללחיצה והתברר שהאדם שמולי מחמיר (אפילו יותר ממני) בהלכות קורונה וגם בימים אלה הוא עדיין לא לוחץ ידיים. כן, יש אנשים כאלה. העדר כבר התחסן, אבל הם עדיין בימים שלפני שנתיים. בעיניי זה קצת מוגזם, אבל זכותם. לכו תדעו, אולי הם גם מחטאים בלילות באלכוג'ל את השקיות שהשליח מביא להם מהסופר. הפעם האחרונה שנתקלתי באדם כזה הייתה לפני כשבועיים, באזכרה של יוני נתניהו הי"ד. מתברר שבנימין נתניהו, הוא אחד המחמירים היותר גדולים בהלכות קורונה. ראיתי שם באזכרה שהוא נמנע לגמרי מלחיצות יד, במקרה הטוב הוא שולח אגרוף בחזרה. נו, אז מה? זה פוגע? זה מעליב? זה מלבין פנים? זה רק אומר שהוא זהיר, משום מה, עם הקורונה יותר מהאדם הסביר שמנסה ללחוץ את ידו.

ובדיוק אותו דבר (אמור להיות) בסיפור של לחיצת יד בין גברים לנשים. כאמור, זה לא משהו אישי נגד מי שעומד מולך, חלילה. זה עניין דתי. או במילים פשוטות: זה לא בין אדם לחברו, זה בין אדם למקום. כמובן שצריך לדעת איך לעשות את זה. הרי סיכמנו: יש כאן התנגשות מביכה בין נימוסים שצריך לפתור. אז קודם כול משתדלים מאוד לא להגיע לסיטואציה הזאת של יד מושטת באוויר. שולחים קדימה גבר/אישה שיעמדו בחזית וילחצו במקומך את היד של הגבר/אישה. ואם זה לא עובד, אז מנסים להסביר יפה בחצי משפט, אומרים איזו בדיחה מפוגגת־מבוכה. זאת ועוד: במקום הלחיצה אפשר להביע אמפתיה, ואפילו לבביות, בחיוך, במאור פנים או בקידה עמוקה. בקיצור, כל מה שיובל דיין עשתה בחן רב במפגש עם נשיא ארצות הברית. ואני באמת אומר את זה במבט מנוסה של מי שעוסק רבות בנושא, שהיה בסיטואציה המביכה הזאת אין־ספור פעמים, שלא החזיר לחיצת יד לשועות עולם. ובעיקר כמי שהיה שם בתפקיד "הלוחץ החלופי" של היד המושטת לאשתו.

3

אם אתם רוצים להבין עד כמה הסיטואציה לא הייתה מעליבה ופוגענית ורק הפכו אותה לכזאת בדיעבד, הביטו במארח הנינוח, הנשיא הרצוג. אין בפנים שלו כעס או תדהמה או הבעה של "נו באמת, למה את עושה לנו עכשיו תקרית כזאת באירוע הכי חשוב בקדנציה". להפך, הרצוג חייך בהבנה של מי שמכיר היטב את הניואנסים של העולם הדתי. וגם את העולם המורכב של החוזרים בתשובה. או חצי חוזרים בתשובה.

וכן, אי אפשר שלא להתייחס לעניין הזה. מה חמור יותר הלכתית: לשיר בדואט עם גבר בפני גברים, או להשיב ללחיצת יד של קשיש בן 79 וחצי? נדמה לי שאני יודע את התשובה ההלכתית היבשה, אבל אני משאיר את זה לרב או לרבנית שמלווים את דיין בתהליך החזרה בתשובה שלה. כל מי שקצת מכיר חוזרים בתשובה יודע עד כמה התהליך מורכב, ובעיקר כמה התהליך תהליך. אני מכיר סיפורים מכאן ועד ישיבת 'אור שמח', על הוראות מרחיקות לכת שניתנו על ידי גדולי הפוסקים לחוזרים בתשובה בתחילת או אמצע הדרך, שאת חלקם אתם מכירים כי הם מפורסמים מאוד. אבל ברור שהדבר הכי חשוב במסע הזה הוא להיאחז, למרות כל הקשיים והניסיונות, במה שקיבלת על עצמך, ולא לוותר. להציב גבולות ברורים. בעניין הזה יובל דיין הפכה השבוע למופת ודוגמה לרבים כמוה, כל אחד וההתמודדות שלו, בדרך העולה בית אל.

ולא רק לחוזרים בתשובה. הרי גם לנו, שזכינו להיוולד לתוך עולם של שמירת מצוות, יש לעיתים התמודדויות מול העולם החילוני. כל אחד והשכנים שלו, כל אחד ופינת הקפה בעבודה שלו. שלא לדבר על הצבא. אפשר ללמוד הרבה מהעמידה הבלתי מתפשרת הזאת - אשכרה בעוז ובענווה - של יובל דיין.

4

ואז אחרי הצפייה ברגע האנושי והמקסים הזה, אתה קורא את כל הפוסטים והציוצים של אלה שתוקפים את דיין במילים מגעילות, שבזים לה, שלועגים לה, ובשם מה? בשם הרגישות. ועוד סומכים את כל הרוע שלהם על דברי חז"ל. איך העזת להלבין את פניו של נשיא ארצות הברית? למה לא הפלת את עצמך בשידור חי לכבשן האש של בית הנשיא? כמה צביעות. אתם מלכלכים ומטנפים ונכנסים במאתיים קמ"ש, כמנהג המקום ברשתות, ביובל דיין הרגישה, שמעולם לא הייתה, וגם לא תהיה בעזרת ה', באירוע מצמית כזה של מתקפת רשת. היא הרי לא פוליטיקאית או אשת תקשורת. שום דבר לא הכין אותה לזה. ובעוון מה אתם פוגעים בה ככה ומלבינים או אפילו משחירים את פניה? בשם כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. כי היא "ביישה" את הנשיא ביידן.

שמעתי באמת ממקורות בכירים בבית הלבן שביידן שבור ורצוץ. אין, מאז מה שיובל עשתה לו בשידור חי, הוא מסתגר כבר שבוע בחדר הסגלגל. ולא שלא מנסים להוציא אותו מהמצב הזה. כל העוזרים והיועצים הכי בכירים דופקים לו על הדלת. יש ישיבה דחופה על הגרעין, הם אומרים, חייבים אותך, אדוני הנשיא. אבל הוא בפנים. לא פותח. אין עם מי לדבר. אפילו את הטלפון האדום הוא ניתק. האיש מרוסק. חדי האוזן שומעים אותו ממלמל בחדר הסגור משפטים לא ברורים באנגלית שבהם הביטוי הסתום "Kvod Habriyot" חוזר שוב ושוב.

5

אבל עזבו. ביידן לא באמת מעניין אותם. יש פה משהו הרבה יותר עמוק. לא בכדי, מכל אלפי התגובות, אלו שתקפו את יובל דיין בעוצמה הכי גדולה, היו אנשים שבאו מהמגזר שבו לא גדלה יובל דיין, ולא חונכה לערכיו. כמו שאבחן בחכמה משה נחמני: "המגזר הזה - שאני חי בו ואוהב אותו מאוד - אלוף בלהיות נחמד, בלא לבייש אף-אחד, בלהקטין את הנוכחות הדתית שחס ושלום לא תבלוט מדי. ואתם יודעים מה? העוז הרוחני-הפנימי של יובל דיין, שכל כך הלחיץ אותם, הוא בדיוק מה שחסר לנו בפוליטיקה הישראלית: רוח, נשמה, מסורת אבות, תנ"ך, אלוקים. בקיצור: זהות יהודית.

אני מעריץ את הכוח של יובל דיין. אני לא בטוח שהייתי מסוגל לעמוד מול נשיא ארה"ב ולהציב בפניו גבולות, על העולם היהודי שלי. נדרש לזה חוסן רוחני עצום, שאפילו אצל צדיקים גדולים קשה למצוא. זוהי יכולת נדירה ומרשימה, להגיד מול כל העולם 'יהודי אני!'. הלוואי על המנהיגים שלנו שהיו מעזים כך. בחירתה של יובל דיין הכעיסה הרבה דתיים, לא בגלל שהנשיא נעלב. הוא בכלל לא הסיפור. מה שהלחיץ אותם זה שהיא ביטאה יהדות לא-מתנצלת, לא נחמדת. כל גיבורי המקלדת ואבירי העיתונות שקראו לה להקל בלחיצת יד ולהחמיר בכבוד הבריות, אין להם את היכולת הפנימית שלה - לא ללחוץ יד. הם משכו את הדיון לעולם ההלכתי, אבל הוא ממש לא שם. העמדה שלהם לא באמת מתחילה במקורות, בתשובה של ר' משה פיינשטיין או בפסק של הרב ניסים, אלא באופי נפשי ובתפיסה דתית. תראו לי בבקשה פעם אחת שהחבר'ה האלו החמירו באיזשהו דבר. תזכירו פעם אחת שבה הם התעקשו על משהו, הציבו גבולות, ביטלו את עצמם למול התורה, מול הקב"ה. הכוח היחיד שהם יכולים ורוצים להפעיל, הוא מחאה והוקעה של השונים מהם, הנושאים את יהדותם בגאווה. יהדות אמיתית, כזאת שלא תמיד נחמדה. יהדות שיש לה בשורה ואמירה מצד עצמה, ולא רק מצד נחמדותה".

6

ולסיום: יש גם כאלה שטועים, בתום לב, בעניין הזה. והסיפור המדובר של השבוע הוא הזדמנות לעשות בו סדר אחת ולתמיד, לטובת כל כך הרבה אנשים ונשים שמתמודדים איתו. ובעיקר לטובת חוזרים בתשובה, שהעניין הזה הוא בשבילם סיוט מתמשך שגורם להרבה מתח וכאב מול ההורים שלהם (כלומר, החברים של ההורים שלהם). ותכל'ס, מערכת היחסים הזאת הרבה יותר רגישה מהיחסים עם נשיא ארצות הברית. אני כבר לא מדבר על כלות וחתנים חוזרים בתשובה, שהדבר שהכי מטריד אותם ערב הקמת בית נאמן בישראל הוא לחיצת היד (שכמובן הופכת לחיבוק) בחתונה. וחבל.

צריך לדעת לעשות את האבחנה: יש אי־לחיצת יד שהיא החרמה או מחאה, ויש אי־לחיצת יד על רקע הלכתי. אלו שני מעשים שונים בתכלית, וההבדל ביניהם הוא כמו ההבדל בין ביידן לטרמאפ. אם תרצו, זה ההבדל שבין אי־לחיצת היד של יובל דיין לאי־לחיצה אחרת שהתרחשה לפני כמה שנים באותו מקום בדיוק על ידי דיין אחר: החייל המצטיין חננאל דיין בטקס ההוא בבית הנשיא. זוכרים? הוא לא חייך ולא קד קידה. הוא פשוט לא היה מסוגל ללחוץ את ידו של רמטכ"ל ההתנתקות דן חלוץ זמן קצר אחרי הגירוש. מצפונו לא הניח לו לעשות את זה (ואת המצפון הזה של החייל המצטיין דיין, רדפו באכזריות האלוף דאז אלעזר שטרן והעיתונאי דאז יאיר לפיד). שם באמת היה אקט של מחאה פומבית. זה כבר סיפור אחר לגמרי. אלא שבטעות אנשים מערבבים בין יובל דיין לחננאל דיין.

אני חושב שעם קצת ראש פתוח - ובעיקר לב פתוח - כל אחד יכול להבין את זה. או לפחות לא לכעוס על זה. אני כבר לא מדבר על אלה שמדברים ונלחמים כל היום על ערכי "זכות האישה על גופה", שבעצם מאפשרים לאישה לעשות הכול, כולל הכול, רק דבר אחד אסור לה באיסור חמור - לסרב ללחיצת יד של גבר.

7

חבר טוב שלי, בן למשפחת עולים חוזרים בתשובה, סיפר לי לפני שנים, כשלמדנו בישיבה, איך בכל פעם שהיו מגיעים אליהם לביקור חגיגי ונדיר הדודים מאמריקה, בנות המשפחה היו מקבלות את פניהם בחיוך לבבי כשבידיהם מילון כבד. כן כן, זאת הייתה האופרציה שלהן לטיפול בתסבוכת האי־לחיצה. הן שידרו לאורחים החשובים שהן מאוד היו שמחות ללחוץ יד, אבל נו, מה לעשות, אין להן יד פנויה, המילון...

הסיפור הזה, ששמעתי לפני כשלושים שנה, צרוב בזיכרוני בשתי ורסיות. ולמה? כי משום מה, בזמן אמת, לא שאלתי את אותו חבר מהישיבה איזה מילון החזיקו אחיותיו, בנות ישראל הצדיקות. האם התכוון למילון אבן שושן או למֵלון שקנו מחנות הירקות והפירות? הרי בשני המקרים מדובר באובייקט גדול שמצריך אחיזה בשתי ידיים. אז מה באמת היה שם? האמת היא שקשה לי להחליט איזו מבין האופציות מצחיקה יותר.

אבל מה שלא יהיה, נדמה לי שמהשבוע, הן כבר לא יצטרכו לסחוב מלון או מילון. גם לא דלעת, ולא קונקורדנציה חדשה לתורה נביאים וכתובים. עכשיו אין מישהו שלא יודע שיש עניין כזה, של לחיצת יד.

ורק בשביל זה, היה שווה שנשיא ארצות הברית יגיע לביקור בישראל.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

יובל דיין והנשיא ביידן
יובל דיין והנשיא ביידן צילום מסך

***