בכל ראש חודש, ולאחרונה גם בזמנים אחרים, אנו עדים ל"מלחמות היהודים" ברחבת הכותל המרכזית ובעזרת ישראל שמדרום לה. מתפללים ומתפללות מהתנועה הקונסרבטיבית ומהתנועה הרפורמית באים לקיים תפילות וחגיגות בר/בת־מצווה על פי דרכם, וקבוצות אורתודוקסיות מסוימות באות בצורה יזומה ומאורגנת ומנסות להפריע לקיום התפילות והאירועים האלה בדרכים שונות: בצעקות ובמשרוקיות, בהשתלטות על רחבת עזרת ישראל, בזריקת חפצים שונים, ולאחרונה אף היה מי שקינח את אפו בסידור תפילה קונסרבטיבי.
אני מניח שהאורתודוקסים שמארגנים את המעשים שנועדו להפריע למתפללים הקונסרבטיבים והרפורמים נוהגים מנהגי אבלות בימי בין המצרים, מתענים בתשעה באב ומתפללים יום יום לבניין המקדש, בדיוק כמוני. ככל הנראה הם סבורים שהמעשים שתיארנו מקרבים את בניין בית המקדש; ואילו אני חושש שהמעשים האלה, לדאבון לב, מרחיקים את היום הגדול הזה.
מי שמצפה לגאולה קרובה בניסים על־טבעיים אולי מצפה לכך שה' יתברך יערה רוח ממרום וכל ישראל ישובו מיד בתשובה שלמה. אולם מי שממשיך לעקוב בהשתאות אחר צעדי הקמעא קמעא של הגאולה, איננו מצפה לכך שהקבוצות השונות בעם ישראל ייעלמו כל כך מהר מחיינו, גם לא הקונסרבטיבים והרפורמים. אם כך, כאשר "מהרה ייבנה המקדש" (סוכה מא, א ועוד), המלחמות הכוחניות והאלימות המעוררות שנאה בין קבוצות שונות בעמנו רק יעלו מרחבת הכותל לחצר המקדש, וזה עוד יותר גרוע! "השוכן בבית הזה" (מידות ב, ב) שמח לראות את בניו נלחמים זה בזה באלימות?! יש להניח שאף מנהיג אורתודוקסי לא התכוון לכך שאחד משומעיו יקנח את האף בדף מתוך סידור תפילה קונסרבטיבי; אולם המעשה הזה מלמד, ולא בפעם הראשונה, שכאשר יוזמים או מעודדים מפגני הפרעה שכאלה, תמיד יהיה מי שיידרדר למעשים מכוערים שקשה לאמוד את הנזק הגדול שהם גורמים.
במסכת עירובין (נג, ב) מסופר על "תינוק" שאמר לרבי יהושע בן חנניה שכדי להגיע לעיר מסוימת יש דרך "קצרה וארוכה", ויש דרך "ארוכה וקצרה". רבי יהושע הלך בדרך הקצרה, אך כשהגיע אל העיר ראה שהיא חסומה בגנות ופרדסים שחוסמים את הכניסה לעיר. או אז הוא הבין שהדרך הקצרה היא למעשה ארוכה.
היום יש מי שמנסים ליצור בכפייה מציאות שבה אין מחלוקות ואין על מה לריב. גם הדרך הזו היא דרך קצרה שהיא ארוכה ומובילה למבוי סתום. המלחמות והמריבות אינן משכנעות ולו אדם אחד שמתפלל בלי מחיצה להתחיל להתפלל עם מחיצה; הן אינן מקרבות אף אחד לכותל או למקדש, אלא רק מרחיקות חלק מהציבור, שלדאבון לב מואס בכל מה שהכותל מייצג.
יפים בעיניי הדברים שכתב בהקשר דומה הרב נחום אליעזר רבינוביץ' ז"ל (שו"ת שיח נחום, יו"ד סג): "ה'מלחמה' בקונסרבטיבים וברפורמים אינה אלא תירוץ וכסות עיניים להתרשלות ועצלות בשדה הפעולה העיקרי והחיוני – והוא הרבצת תורה וחינוך בכל הרמות... ההתגרות אינה מביאה שום תועלת, ואינה אלא לתת פורקן ליצר המחלוקת. מי שבאמת ובתמים דואג לקיומו של עם ישראל, ישקיע בחינוך, ויזכה לראות שיש שכר לפעולתו".
אז מה אנחנו יכולים וצריכים לעשות בהקשר הזה של המחלוקות הקשות על דרכה של תורה? התשובה כבר נמצאת בדברים של הרב רבינוביץ' שהבאנו למעלה: הרבצת תורה. ובמילים אחרות, של הראי"ה קוק: "כל מי שיש אומץ בלבבו, כוח בעטו ורוח ה' בנשמתו, קרוא הוא לצאת אל המערכה ולצעוק - הבו אור" (אגרות הראיה, אגרת תפ"ג, ח"ב, עמ' תכד). אלא שקריאה זו מוציאה אותנו לדרך ארוכה, ואנשים טובים מתוסכלים מאריכותה של הדרך הזו. מה נעשה, וכפי שלמד רבי יהושע בן חנניה מאותו תינוק במעשה הנזכר, שזו הדרך הקצרה ביותר?
מחד, אף אחד מאיתנו איננו פטור מהאחריות ללכת בדרך הזו. האם הכשרנו את עצמנו, האם התאמצנו כראוי, כדי שנצליח ללמד תורה בצורה שהיא משמעותית ומרוממת לבני הדור שלנו? מאידך, לא כל מי שצועק "הבו אור" עושה זאת בצורה מועילה. עליו מוטל להתאמץ לומר את דבריו בצורה שיש בה סיכוי לתקן. מותר לבטא דברים בצורה תקיפה ועניינית, אך רק אחרי שיקול דעת מדוקדק האם הם אכן מקצרים את הדרך לגאולה. האם מישהו רוצה, חלילה, להאריך את דרכנו?!
הכותב הוא מנהל תחום החינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה
***