פרבר עם חבריו לגדוד
פרבר עם חבריו לגדוד ללא קרדיט צילום

בגיל 42 גמלה בליבו של יענקי פרבר, כתב חדשות החוץ הוותיק של האתר 'בחדרי חרדים', ההחלטה לחבר ספר על שירותו הצבאי במחזור ב' של גדוד נצח יהודה. כך נולד הספר 'מהישיבה לנשקיה – הסיפורים שלא שמעתם על נצח יהודה', שיצא לאור בהוצאה פרטית בימים אלו, בעריכת אורן הירשהורן. אלא שעיון בספר מגלה כי סיפורו הפרטי של פרבר כלל אינו הסיפור המרכזי בו, אלא בעיקר סיפורו של הגדוד בשנים הראשונות, במעין יומן אישי על כור ההיתוך הצה"לי, הטירונות הקשה, האימונים המפרכים, הדמעות והבדידות, לצד ההגנה על אזרחי ישראל ומניעת כניסה של מחבלים מתאבדים לשטחי המדינה.

"האמת שכבר בטירונות תכננתי לכתוב יומן ולספר מה עובר עלינו, אבל זה לא התאפשר בגלל שלא הייתה טכנולוגיה כמו היום, ולכתוב עם דף ועט היה בלתי אפשרי", אומר פרבר בריאיון ל'בשבע'. "תכננתי שאחרי הצבא אכתוב מה היה, אבל זה לא קרה. כעת, כשאני בסוף המילואים, כתבתי עשרים וחמישה פרקים על שנותיו הראשונות של גדוד הנחל החרדי, לצד כמה פרקים על שירות המילואים. הרבה דברים אני לא יכול לספר. בחודשיים הראשונים היה מאוד קשה לחיילים שעזבו את הבית החרדי והגיעו ולצבא, הם הגיעו עם הרבה טענות על החברה החרדית, אבל לא רציתי להיכנס לכל זה. טחנו את זה, וזה כבר לא משנה, כי היום החברה החרדית הרבה יותר מכילה וכבר מבינים שלא כל אחד יכול להיות בישיבה".

פרבר בחר להתמקד בעיקר בחיי היומיום של הלוחמים החרדים בצבא. "החלטתי לכתוב רק על מה שבאמת היה, וחלק מהדברים האלו הזויים. למשל, בסיס שלם השתכר בפורים, כולל המפקדים והקצינים הבכירים. אם היה מגיע מחבל לבסיס, אף אחד לא היה יכול להשיב אש", הוא מספר. "הגיעו אנשי העמותה שלא קיימת היום, עם ערכה של בקבוקי יין ותפוח בדבש, ובמקום שזה יישאר בחדרו של המפקד הוא נתן לחיילים - 'אבל בתנאי שאף אחד לא שותה'. החיילים אמרו לו: 'מה פתאום, לא נשתכר!' בסוף כולם השתכרו".

מה מטרת הספר?

"לספר איך הצבא לא ידע איך לאכול אותנו: בחורים מבתים חרדיים, בלי שום רקע צבאי או קרוב משפחה בצבא. להגיע מחיים שחלק מהם היה הפקר, אנשים שהיו קמים ב־12 בצהריים והיו הולכים לישון מאוד מאוחר, וכעת מגיעים למקום חדש, שבו בחמש בבוקר יש השכמה ובקושי נותנים לך לישון. חיילים בכו בלילות ונשברו, חלקם רצו לברוח, וחלק אכן ברחו, תפסו אותם והחזירו אותם, היה מאוד מאוד קשה. כדאי לקרוא, הספר מעניין".

פרבר מספר על התנהלות שלומיאלית ביותר בחיי היומיום בבסיס. "היו מגיעים אלינו בחורי ישיבה לעשות שבתות בבסיס. היינו אומרים לצבא: 'הם שוקלים להתגייס, תביאו אותם', וכך הם בילו איתנו כל השבת. עד כאן זה בסדר, אבל במוצאי השבת אחד החיילים אמר לחבר שלו מהישיבה, 'אולי תחליף אותי?' הוא החליף מבגדי ישיבה למדים ועלה לסיור בבט"שית בגבול ישראל-ירדן".

נשמע לא אמין. איך בחור ישיבה יודע לירות?

"בטח שהם ידעו לירות. כאמור, היו מגיעים לבקר את החברים שלהם בצבא הרבה, ואצלנו המפקדים היו עושים מטווחים פיראטיים. באמצע תעסוקה לא ייקחו אותך למטווחים רשמיים, אז סמל בכיר היה לוקח שישה חיילים לדיונה, מציב מטרות, בודק שהנשק עובד והיו יורים. המציאות שבה חברים שלנו היו מגיעים ויורים איתנו לא הייתה חריגה, ולכן לא הופתעתי שהבחור ההוא – שאגב, לא היה ישראלי בכלל, אלא בריטי - עשה סיור כל הלילה בגדר. ביום ראשון הם חזרו בחזרה הביתה, אחד הביתה ואחד לישיבה. אגב, את החבר לישיבה של אותו בריטי פגשתי באנגליה כמה שנים מאוחר יותר. בביתו היה שרשיר ענק של מא"ג שהוא העביר בנתב"ג, עוד לפני אסון התאומים, בימים ההם בבריטיש איירווייס פחות החמירו בבדיקות".

נשמע שבקרב החיילים יש חוסר רצינות כללי. אבל היכן המפקדים?

"המפקדים שהגיעו אלינו לא היו כשירים לפקד. הם כעסו מאוד מאוד שלקחו אותם מגולני, גבעתי וצנחנים, ובמקום שיחזרו לגדודים שלהם אחרי קורס מ"כים - הביאו אותם לפקד על גדוד חרדי חדש. הם זלזלו בנו, צחקו עלינו שאנחנו גדוד בלאי, שאין להם ברירה והם חייבים להיות איתנו אבל הם מצטערים על כל רגע. הם אמרו לנו שוב ושוב שהם שונאים את זה ואנחנו לא שווים שום דבר, פשוט עשו שכונה".

את ה"שכונה" פרבר מדגים בסיפור. "אחד הדברים הכי הזויים היה הסיור בבט"שית חמישים מטר מהמובלעת בגבול ישראל-ירדן, שם יש חיילים ירדנים, כאשר המפקד לומד משניות, הנהג שומע מוזיקה בווקמן והחייל הרביעי עם יד על המא"ג כאילו הוא בלבנון. לפתע פתחו עליהם באש, ואין מי שישיב כי כולם בשוק. מה עשה החייל במא"ג? פתח אטם אחד, דחף אותו לאוזן וירה מלא כדורים עד שהמחבלים ברחו. למה רק באוזן אחת? כי הוא היה חירש באוזן אחת! בשביל להקים גדוד גייסו מן הגורן ומן היקב גם אנשים חירשים להיות לוחמים. במחזור הראשון באמת הגיעו שלושים בחורים טובים מאוד, אבל אותנו, במחזור ב', מצאו בכיכר החתולות, אספו אותנו מסנוקרים בירושלים. במחזור השלישי והרביעי היו אנשים לא כשירים בכלל, כולל אחד שהתחזה לקצין וקנה כנפי צניחה".

הכרה מאוחרת

פרבר מספר בספרו באריכות כיצד הצבא בנה את הגדוד החרדי מבלי לבדוק התאמה. בתחילת הדרך הצבא אף לא שילם להם משכורת לוחמים בעקבות הסימון שלהם כחרדים בצו הראשון, ורק שמונה חודשים לאחר גיוסם החזירו את כולם לבקו"ם והעניין נפתר. הוא מרחיב בסיפורים על החיכוכים עם המפקדים נעדרי המוטיבציה, ולדבריו הסאגה הזאת הסתיימה רק כאשר מפקד הבסיס התערב והוציא את המפקדים הללו מהבסיס.

יש כאן בעיה, כי אתה אולי מאוד בעד גיוס, אבל חרדים שיקראו את הספר עלולים להירתע מלהתגייס.

"בספר כתבתי שהדברים הללו כבר לא יכולים לקרות בימינו. היום הצבא מעריך את החיילים". פרבר מדגיש כי בשנים הראשונות הגדוד לא קיבל את הכבוד הראוי לו, גם בצה"ל וגם בתקשורת, משום שבימים ההם התייחסו בחשדנות לחיילים החרדים, אך עם הזמן האמון בגדוד גבר. כיום גדוד נצח יהודה זוכה לקבל את הכבוד הראוי לו. "אם יש בחור שלא מסוגל לשבת בישיבה וללמוד כל היום, אסור להילחם איתו. צריך למצוא לו מסגרת אחרת שתתאים לו, כך יצליח לשמור על אורח חייו. לפני עשרים שנה זה היה קשה, היום מכילים יותר. בדעה האישית שלי צריך להפוך את הצבא לחצי מקצועי. מי שלא רוצה להתגייס - פטור בדואר. ברגע שיהיו משכורות נורמליות, יתגייסו מספיק אנשים, כמו במדינות אחרות".

אגב, מה אומרים בצה"ל על הספר?

"לא שאלתי את הצבא על הספר כי אין פה סודות צבאיים. אשמח שיגידו לי שאסור לפרסם, זה יעשה לי פרסום", הוא צוחק. "הפדיחה היחידה שאני מספר עליה היא האירוע שבעקבותיו הדיחו את המג"ד, אבל זה כבר פורסם בכל אתר אינטרנט בארץ".

יענקי פרבר, 42, תושב בני ברק, נשוי לקלרה ואב לארבעה ילדים - בת ושלושה בנים. "מגדיר את עצמי חרדי־לאומי. מקווה שנוכל ליישם דו־קיום במדינה בין החרדים לחילונים, זה קשה אבל אפשרי". נולד בבני ברק למשפחה בת 15 ילדים. אביו אברך כולל כל חייו. תחילה למד בתלמוד תורה סאטמר: "אבא שלי רצה להמשיך את האווירה החסידית שהייתה בפולין. אני ואחי היינו שם, והייתי מורד. אהבתי את המדינה ואמרתי לעצמי שאני אהיה חייל יום אחד. בגיל 11 וחצי הזמנתי משטרה לאחד המלמדים כי הוא הרביץ לי קצת, בא אליי המנהל ואמר לי: 'הזמנת משטרה ציונית לחיידר! אתה לא יכול ללמוד פה!' אגב, הוא מלמד שם עד היום".

פרבר לא מצא את עצמו עד שאביו דיבר עם רפאל גדסי, שהיה לו פרדס במושב גאולים שליד נתניה, שם עבד פרבר במשך כשנה. "קוטף, מגיע איתו לבני ברק ומחלק, אף אחד לא ראה ולא ידע". אחרי שנה ניסה ישיבה קטנה ולא צלח. "אבא שלי אמר לי שאי אפשר להסתובב, ויצאנו לחו"ל. ניסינו בבלגיה ולא צלח, עד שהגענו למנצ'סטר, למוסדות כתר תורה. לא ידעתי אנגלית, אבל ידעתי יידיש מהחיידר. 'אני אתן לך הזדמנות', אמר לי המנהל יהושע ישראל, חסיד גור". פרבר התגלגל בהמשך השנים שוב לעבודות מהבוקר עד הלילה, כך שרד עד שהרב ווסטהיים פתח ישיבה לנוער נושר. "הוא אגר בחורים מכל אירופה. היינו בישיבה ועדיין עבדתי בלילות. הכול עד גיל 18, כשהייתי צריך כבר להתגייס".

אחרי שירותו הצבאי גר ארבע שנים במנצ'סטר ושם עבד במגוון עבודות. לאחר מכן עבד שנתיים כמאבטח בכותל, התחתן, ומהנישואין ועד שהווטסאפ הגיע לעולם עבד רק במחסן ב'קידישיק'. במקביל הוא החל לכתוב באתרי חדשות חרדיים שכבר לא קיימים היום, כמו 'פיצ'יפקעס', והחל מינואר 2015, כשגילה אותו העורך הראשי דאז מני גירא שוורץ - הוא משמש כתב באתר 'בחדרי חרדים', אתר החדשות הפופולרי של המגזר החרדי. כיום פרבר הוא כתב חדשות החוץ של האתר ומהדמויות הבולטות בו. "'בחדרי חרדים' הוא האתר החרדי הגדול בעולם, משפיע מאוד וקובע סדר יום בחברה החרדית, ולא פעם גם קבע סדר יום במדינה, עם חשיפות שעוררו סערות".

"אתה המפקד של בעלי?"

ובחזרה לספר. פרק שלם ומיוחד הוקדש בו לבני הציונות הדתית שעימם שירת פרבר. "בפלוגת הטירונים שבה פיקדתי היו חיילים חרדים, אבל גם חיילים מישיבות רציניות מאוד בציונות הדתית. שני חיילים כאלה היו פטריוטים אמיתיים, ממש דוגמה להקרבה. הם היו נשואים, וכל אחד מהם השאיר בבית אישה ותינוק. דיונים הלכתיים ולמדניים נערכו לא מעט בפלוגת הטירונים שבה פיקדתי. דיון כזה נערך, למשל, באחד הלילות שבו יצאה הפלוגה למסע קשה. המסע הסתיים לפנות בוקר, והחיילים התווכחו אם עדיף להתפלל מהר בהנץ החמה או שעדיף להתפלל בהמשך הבוקר. תפילה כזו תהיה אומנם מתונה יותר, אבל סביר שבאותן שעות כבר יעבור זמן קריאת שמע וזמן תפילה", הוא מסביר את צדדי המחלוקת.

"לאחר שהושמעו כל הסברות הוחלט שכולם ילכו לישון ותיערך תפילה בין שמונה לתשע בבוקר. כולם הסכימו לישון פחות מהזמן שהוקצב להם על פי פקודות מטכ"ל. זה היה רגע יפה של מחויבות דתית. הרגע היפה הזה נעלם כשהחבר'ה ניסו להשכים את חבריהם לפלוגה בבוקר. רוב החיילים ביקשו להמשיך לישון, וטענו שמגיעות להן שש שעות על פי הפקודות. אחד החבר'ה שלקחו את העניין קשה היה אחד החיילים הנשואים מהציונות הדתית. הוא התפרץ אל המפקד המשכים, חברו למגזר: 'אני מכיר את הישיבה שלכם, אתם בכלל לא לומדים שם הלכה. אני אגיד לך מה לעשות, ואתה אל תפסוק לי. אתה לא תגרום לי לעבור על ההלכה'". פרבר היה בהלם: "מה, גם אצלכם יש את הדברים האלה? חשבתי שרק אצלנו החרדים. אגב, מהר מאוד הבנו שרב המשותף על המפרידף אבל התחילו גם ויכוחים בין חרדים לדתיים־לאומיים על סוגיות כמו הר הבית".

על התחצפות כזו למפקד לא היה פרבר יכול לעבור בשתיקה. "המ"פ האציל לנו סמכות להעניש כל חייל שהתחצף, וכך עשינו. באותו בוקר היה אמור להיערך טקס שאליו היו אמורות להגיע משפחות החיילים. הודעתי לחייל שיודיע לאשתו שהוא לא חוזר הביתה בשישי, אלא חוזר לבסיס. מהבסיס הוא יֵצא הביתה לשבת".

אלא שלאחר הטקס ניגשה אליו אשתו של החייל, "אישה צעירה עם תינוק על הידיים, ובפיה שאלה. 'אתה המפקד של בעלי, נכון?' לאחר שהשבתי לה שכן, היא ביקשה ממני להקל את העונש. 'המ"פ אמר לי שאתה נתת את העונש, ולכן רק אתה יכול לוותר לו עליו'. הסברתי לה שעל העונש אני לא יכול לוותר. הרי כולם קיבלו מתישהו עונש להיות בשבת בבסיס. איך אני אמור להפלות דווקא אותו לטובה? כולם יגידו שבגלל שהוא נשוי הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. האמת היא שריחמתי עליה באותו רגע. כאב לי הלב. רק היה חסר שהיא תתחיל לבכות. אז אמרתי לה: 'את יודעת מה? הוא ייסע איתך הביתה עכשיו, בגלל ההקרבה שלך. הרי את זאת שנמצאת לבד כל השבוע עם התינוק. אבל כל זה בתנאי שבמוצאי שבת הוא יחזור לבסיס'".

חזרה במוצאי שבת היא הקלה בעונש, אבל ממש לא עונש קל. "החייל הזה גר בהתנחלות מבודדת בלי תחבורה ציבורית מסודרת. ובכלל, למה להעניש את אשתו על כך שבעלה התחצף? לכן, במוצאי שבת התקשרתי לאשתו והודעתי לה שאין צורך שיחזור במוצאי שבת. את העונש המרתי בעונש חינוכי יותר: החייל נדרש לשאת נאום באורך עשרים דקות על כבוד הזולת וחומרת הלבנת פנים. מפקד טוב זוכר שחיילים הם רק בני אדם. מפקד מצוין הוא קודם כול בן אדם".

***