הפריפריה של הגלעד

בחתימת פרשת מטות אנו מוצאים את עצמנו בלב מפת ההתיישבות בעבר הירדן המזרחי. בני גד ובני ראובן כובשים ומתנחלים בחלק הזה של הארץ, שהפך בעצם להיות חלק מן הארץ רק בזכות דרישתם להתיישב שם.

לאחר שפירטה התורה את מעשה ההתנחלות של שני השבטים, ומנתה את היישובים שבהם התישבו, מופיעה תוספת מפתיעה בחתימת הפרשה: בני מכיר בן מנשה כבשו את הגלעד, ומשה איפשר להם לרשת את הנחלה הזאת.

התוספת הזאת מפתיעה, מכיוון שבני מנשה לא הופיעו כלל בפני משה עם בני גד ובני ראובן לדרוש נחלה בעבר הירדן. לפי האמור כאן משמע שבני מנשה, הנקובים בשמותם: מכיר, יאיר ונבח, יזמו את כיבוש הגלעד ומשה אישר להם זאת בדיעבד. מפסוק קודם (לג) ומספר דברים (ג, יג) משמע, שהדבר נעשה ביוזמתו של משה, אולם אין כל הסבר מה הניע את משה לצרף את חלקו של שבט מנשה להתנחלות במזרח ולהציע להם את הנחלה בגלעד.

בחינת מעמדו של הגלעד בתנ"ך עשויה לשפוך אור חדש על פרשיה זו. שמו של חבל ארץ זה ניתן לו על ידי לבן ויעקב, שהעמידו בו גל-עד, לעדות על כך שזהו קו הגבול בין ארצו ומקום השפעתו של לבן הארמי לבין ארצו ומקום פעילותו של חתנו יעקב, אביהם של ישראל. הגלעד מסמל בתנ"ך לא רק את הגבול אלא גם את הקצה, חבל הארץ המרוחק והפריפריאלי של הארץ, בכיוון המזרחי-צפוני, הכיוון המוליך אל שכנותיה ואויבותיה של ממלכת ישראל מצפון, ובמיוחד ארם ואשור, מהן הגיעו גם מחריביה של הארץ הזאת ומי שהגלו את תושביה: חזאל מלך ארם ותגלת פילאסר מלך אשור.

שבט ראובן ושבט גד ביקשו לקבל את נחלתם מעבר לירדן משיקולים כלכליים: הארץ היתה טובה למקנה הרב שהיה להם. כעסו של משה עליהם נבע, בין היתר, מן הסיבה הזאת. לימים, ידרשו עליהם חז"ל את הפסוק במשלי (כ, כא): "נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ". מכיוון שהיו בהולים לקבל את הנחלה ראשונים, גם גלו ראשונים. היחס אל ההתיישבות של שני השבטים בעבר הירדן, הן מצד משה רבנו, הן מצד תיאורם בתנ"ך והן בדברי חז"ל, אינו יחס של כבוד, בלשון המעטה.

לא כן הדבר בנחלת שבט מנשה, שנקראת על שם הגלעד. לא ארחיב בדיונים הגאוגרפיים של הפרשנים, קדמונים ואחרונים, בשאלת גבולות הנחלות האלה. בכל אופן, מן התנ"ך עולה בבירור זיקה עמוקה בין בני שבט המנשה לבין חבל הארץ הקרוי "גלעד". כך לדוגמה, מכיר בן מנשה נקרא בספר דברי הימים "אבי גלעד", במשמעות כפולה, גם אבי ההתיישבות בגלעד, כמסופר בפרשתנו, וגם אביו של גלעד בנו. הזיהוי בין שם הבן לשם הנחלה מעיד על עומק הזיקה בין בני מנשה לבין ארץ הגלעד.

הזיקה של בני מנשה אל הגלעד אינה דומה לזו של בני גד ובני ראובן. על עצמת הקשר ליישוב ארץ ישראל ונחלתה אפשר ללמוד מהפרשיה שקדמה בפרשתנו לסיפור בני גד ובני ראובן, היא פרשת בנות צלפחד, בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה, שדרשו לקבל את הנחלה המגיעה להן כיורשות בארץ. בנות צלפחד מהוות, בעיני חז"ל, דמויות מופת של חכמה ותבונה נשית וגם של אהבת ארץ ישראל. על הרקע הזה, אפשר להבין שגם להיטותו של מכיר לכבוש את הגלעד לא נבעה משיקולים כלכליים אלא מן הרצון למהר ולזרז את הכיבוש ואת ההתנחלות, ואולי אף להרחיב את גבולות הארץ, כפי שיעשו לימים גם דוד המלך ואחדים מממשיכי דרכו, ממלכי ישראל ומלכי יהודה.

הגלעד הוא חבל ארץ שהצמיח כמה דמויות מופת מקראיות. בספר שופטים נזכרים השופטים יאיר ויפתח. בספר שמואל פוגשים את אנשי החיל מיבש גלעד שהביאו את שאול ובניו לקבורה ואת ברזילי הגלעדי שתמך בדוד המלך בעת מרד אבשלום, בספר מלכים – את אליהו הנביא הגלעדי ואת יהוא בן נמשי מלך ישראל. לא כאן המקום להרחיב בסיפורי התנ"ך על ארץ הגלעד ועל האישים שצמחו בה, אולם ניתן לתמצת ולומר שרובם ככולם אנשים של גבול וקצה.

המפורסמים והבולטים שבאישי הגלעד הם יפתח, יהוא ואליהו. יפתח היה נער משולי החברה שהוזעק על ידי זקני גלעד להושיע את ישראל. הוא נושא את אחד הנאומים ה"ציוניים" הנלהבים בתנ"ך בפני מלך עמון (שופטים יא), ובד בבד מסתבך במלחמה פנימית ובהקרבת בתו. על יהוא בן נמשי שנמשח על ידי אלישע למלוך על ישראל ולחסל את בית אחאב מעיד הכתוב שהוא נוהג כמשוגע, ואין הכוונה רק להרגלי נהיגת הרכב שלו. מידת הרצחנות שהוא נוהג בה כלפי בית אחאבועובדי הבעל מחרידה, אך הוא ממשיך לחטוא בכל חטאות ירבעם ולקיים את עגלי הזהב בבית אל ובדן ואת הבמות בכל רחבי הארץ. עם זאת ה' מברך אותו על אשר עשה את רצונו והשמיד את בית אחאב ואת עבודת הבעל.

אליהו הנביא נמצא גם הוא על הקצה, הנהגתו הנבואית מורכבת ממאבק מר נגד אחאב המלך מצד אחד, ומאהבה גדולה לעם ולארץ. דמותו תקבע לדורות כדמות גבולית החיה בין העולם הזה לעולם האמת, ומסמלת את הזיקה והקשר הנצחיים בין ה' לעמו, גם במצבים הרחוקים והקשים ביותר.

בעקבות דברי הנצי"ב ב"העמק דבר" לפרשתנו, נראה לפרש, שהוספת חצי שבט המנשה לשבטי גד וראובן נועדה להשפיע על אופיה של ההתיישבות בפריפריה. ממקום נידח שבו חיים אנשים שרמת החיבור שלהם לארץ ישראל ולערכיה נמוכה, הופך הגלעד לסוג של "המזרח הפרוע", שיש בו מצד אחד רמה גבוהה מאד של אומץ ונחישות, למען העם והארץ, ומצד אחר גם סוג של התנהגות קצה פרועה שמאפשרת את צמיחתן של דמויות נועזות ואף חריגות, שאינן צומחות באופן טבעי בלב הארץ המיושבת, השלווה והנינוחה יחסית.

"הצרי אין בגלעד אם מרפא אין בה", (ירמיהו ח כב) משה רבנו נטע בגלעד את מכיר בן מנשה ומשפחתו, על מנת שיטע שם צמחי מרפא חריפים, שיסייעו בשימור השבטים שבחרו להתיישב שם, וכדי לדרבן אותם שיתרמו תרומה משמעותית בעת הצורך לעזרתו של העם היושב בציון.

גם כיום, הפריפריה אינה קצה נידח של הארץ, אלא מקור של חוסן ועוז, לחברה הישראלית כולה.

--