העיתונאית מוריה קור מתייחסת בטורה בעיתון "ישראל היום" לחזרתה של מפלגת הבית היהודי והפעם בראשות ראש עיריית גבעת שמואל יוסי ברודני.
"אין מצווה מהתורה לקיים מפלגה דתית לאומית. המפד"ל, שהוקמה ב־1956, שגשגה מראש ושמרה על כוח מתמיד בכנסת. היא דאגה למגזר הכיפות הסרוגות ולספיחיו הרבים, ובשנות ה־70 גם התקרבותה לגוש אמונים נתנה רוח גבית. ממש כמו הבית היהודי, שלאחר השתלטות צעירים חדורי אידיאולוגיה הגיעה ל־12 מנדטים".
"זה היה כוחה של המפלגה ערב הסכמי קמפ דיוויד, מספר שלא שוחזר עוד, כי בקו השבר הזה הצביעו חבריה באופן שסתר את רצון המצביעים הרבים שלהם: רק שלושה מתוך 12 חברי הכנסת התנגדו לתוכנית העקירה מחבל סיני. נשמע הזוי, נכון? בטור השבועי שלו בעיתון מעריב, אבא שלי כתב לאחר ההצבעה ההיסטורית על הסכם השלום עם מצרים, בספטמבר 1978: זאת השיטה של המפד"ל: בכנסת הם מצביעים כדי לגרש את המצביעים שלהם מהבית, בבני עקיבא הם מארגנים את ההסעות להפגנות־נגד".
בבחירות שלאחר מימוש קמפ דיוויד, התפצלו מהמפד"ל רסיסי מפלגות: מצ"ד והתחיה ותמ"י ומורשה. המפד"ל דשדשה על גבול שלושת המנדטים, עד שהגיע המושיע נפתלי בנט והפך אותה לבית היהודי.
בראייה היסטורית, סופה של הבית היהודי, שהפכה למפלגת ימינה, דומה לסופה של המפד"ל: גמגום אידיאולוגי מוליד מוות פוליטי. הניסיון המלאכותי לקומם מן ההריסות שאריות של רצון טוב מוסיף חטא על פשע, כי מי יאמין לפליטי ממשלת השינוי שיש להם מצע רעיוני ולא לו"ז ריק?".
"הגיבוב המתהווה על חורבות גלגוליה השונים של המפד"ל דומה יותר לפשטידת שאריות, ומי שבקי בהרגליו של המגזר יודע שגם צרכני האוכל הכשר כבר לא מתפשרים על חומרי הגלם".