שלומית פיאמנטה
שלומית פיאמנטה צילום: מדרשת עין הנציב

פתיחת פרשת מסעי עושה סחרחורת. המון תנועה, המון מרחק, המון מדבר. נוסעים, חונים, נוסעים, חונים.

התנועה בדרכים היא מצב תודעתי אחר מהישיבה בבית. בתנועה בדרך יש סכנה, "כל הדרכים בחזקת סכנה", אך יש בה גם התחדשות; יש בה צער הפרידה ממקום שעוזבים, ולצידה תקוות ההגעה ליעד שרוצים.

פתיחת פרשת מסעי מוסיפה עוד מידע חשוב: משה כותב את המסעות. "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת־מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל־פִּי ה' ".

לכאורה אין כל צורך מעשי בכתיבה זו; כשהמסע נגמר, מה זה משנה מאיזו נקודה לאיזו נקודה נסענו?

למשמעות כתיבת המסעות הוצעו אפשרויות שונות על ידי המפרשים, אבל משותפת לכולם ההבנה שיש משמעות לדורות בזכירת תחנות המסע. הקשיים שבו, הנסיונות שבו, ההבנות שנרכשו בו - כולם חשובים וצריכים להישאר במודעות, גם עבור מי שנסע בפועל וגם עבור הדורות הבאים.

מסע. אחת ההבחנות היהודיות הבסיסיות היא שמסע דורש תפילה. הקביעה שכל הדרכים בחזקת סכנה מסמנת לנו לשים לב להתרחשות של היציאה מהמקום שלנו אל טלטלה והתרחקות, לא להתעלם מכך שהתנועה עושה לנו משהו. לפעמים זו סכנה פיזית, מפני פגעי הדרך או תאונות חלילה; ולפעמים זו סכנה רוחנית, איבוד מקום בטוח. כך או כך, מסע דורש תפילה.

הגמרא בברכות מצטטת את דברי אליהו לרב יהודה: "לָא תִּרְתַּח וְלָא תִּחְטֵי. לָא תִּרְוֵי וְלָא תִּחְטֵי. וּכְשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ וָצֵא".

מיד היא מסבירה:

"מַאי הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ וָצֵא? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חִסְדָּא: זוֹ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ".

יש שלושה מרכיבים בדברי אליהו:

לָא תִּרְתַּח וְלָא תִּחְטֵי - אל תכעס, ואל תחטא.

לָא תִּרְוֵי וְלָא תִּחְטֵי - אל תשתכר, ואל תחטא.

וּכְשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ וָצֵא.

אפשר לראות את כל שלוש העצות כקשורות זו לזו, כאשר השתיים הראשונות הן הכנה לקראת היציאה לדרך שמתוארת בעצה השלישית.

אל תכעס - במסע צריך להיות פתוחים וקשובים, ולא כעוסים וקפוצים. להקשיב למה שנפגוש ללא כעס והתנגדות.

אל תרוי - במסע צריך להיות במודעות צלולה ומדויקת, ללא טשטוש. להביט במבט מפוכח על מה שהדרך מביאה לנו, ללא אשליות וללא בלבול.

ואז - כשאתה יוצא לדרך מתוך עמדה פתוחה וממוקדת - הימלך בקונך וצא. לצאת עם בקשת רשות מה', עם הבנה שהיציאה ממקומנו אינה מוציאה אותנו מרשותו של מקום, אלא להפך, יכולה לחבר אותנו אליו. "זוֹ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ".

מיד בהמשך הגמרא מופיעה דרישה נוספת מתפילת הדרך:

"אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם לִישַׁתֵּף אִינָשׁ נַפְשֵׁיהּ בַּהֲדֵי צִבּוּרָא" - לעולם ישתף אדם את עצמו עם הציבור.

מיד אביי מדגים זאת כשהוא ממיר את נוסח תפילת הדרך מלשון יחיד ללשון רבים, ומציב את הנוסח שאנו אומרים עד היום במסעינו.

זו העצה הרביעית: לעולם אל תרגיש שאתה יוצא לבד לדרכך. שתף את עצמך עם הציבור.

ארגון רבני ורבניות בית הלל, שאני זוכה להיות חלק ממנו, חוגג את העשור להקמתו ביציאה למסע ברחבי ישראל. היציאה הזו מכילה בתוכה את ארבעת המרכיבים שהגמרא קישרה לתפילת הדרך: לבוא בפתיחות ובאהבה כלפי מה שנפגוש; להקפיד על דעה צלולה וחשיבה נכוחה; לבוא מתוך תפילה ואמונה; ולשתף עצמנו עם הציבור.

יצאנו למסע ממשכן הנשיא בירושלים, שם התרגשנו להביט לאחור על עשור של עשייה מנהיגותית מגוונת וזכינו לברכת הדרך מנשיא המדינה. המשכנו ישר להרי בנימין והשומרון, לפגוש את האתגרים והתקוות בלב הארץ, לגעת בהסטוריה הכי קדומה של עם ישראל ולדבר באופן ישיר וגלוי עם אחים מקהילות שונות.

בע"ה נמשיך במסענו לדרום הארץ ולצפונה, לתל אביב ולערי פריפריה, לכפרים ולקיבוצים. נפגוש אנשים ונשים מציבורים שונים ומעולמות עשייה שונים, ובעיקר נקשיב. כי זה הדבר העיקרי שבשבילו יצאנו: להקשיב. מתוך הקשבה אפשר להרגיש את צרכי עם ישראל, להבין את מקומנו ואת שליחותנו, ולהכיר במקומם ושליחותם של אחרים.מתוך הקשבה אפשר לאהוב את עם ישראל באמת.

כשנשוב לירושלים בסוף המסע, נוכל להבין בלב שלם את דברי התורה כמעט בסיום פרשת מסעי: "...כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". חזק חזק ונתחזק.

שלומית פיאמנטה, ר"מית במדרשת עין הנצי"ב, מנהלת תוכן בארגון רבני ורבניות בית הלל