יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

במידה רבה, מי שבאמת כותב את הטור הזה הוא הקוביד שהשתלט עליי השבוע באיחור לא אופנתי. כן, גם אצלנו בבית פשה הנגע הפאסה וגזר עלינו בידוד משפחתי למשך שבוע. אבל לא הרי הבידוד הלודאי הנושן כהרי הבידוד בביתנו החדש. בדירתנו הקודמת הצטופפנו כסרדינים, ואילו במשכננו החדש לפחות יש חצר להשליך אליה ילדים אנרגטיים בעיצומו של יום. מה שאכן עבד למשך יום וחצי, עד שאשתי נזכרה שחמסין ואיימה לדווח עליי למשרד הרווחה, או גרוע יותר - לאמא שלי.

"מה הבעיה", חשבתי לעצמי, "נעשה להם בריכה". לא בזבזתי רגע: ניפחתי בזריזות את הבריכה המשפחתית הישנה והאהובה, והשלכתי לתוכה את הילדים משל היו החטאים שלי ביום כיפור. המים הגיעו עד ארכובותיהם בלחץ. מסתבר שילדים גדלים עם השנים. מי היה מנחש.

"הבריכה אחת היא לך אבי?" שאל הגדול בשיבוץ מיותר לחלוטין, ובתוך משהו כמו ארבעים שניות הם שוב חזרו פנימה למזגן ולאבא שבאמת רק רצה קצת שקט.

או אז נזכרתי שכשעברנו לכאן, ראיתי בעליית הגג ברזלים מוזרים ויריעות. טלפון קצר לבעלים הקודמים אישר את תקוותי - מדובר היה בבריכה על אמת.

סיפרתי לילדים על הממצאים בשמחה גדולה.

הבן השני שלי הצביע על עליית הגג בעליצות והכריז "כי היא מקור הבריכה", בשיבוץ מיותר עוד יותר מקודמו.

אמרתי לכם שזה הקוביד כותב את הטור הזה.

על כל פנים, במאמץ באמת הרואי הורדתי מעליית הגג את חלקי הבריכה והתחלתי במלאכת ההרכבה. שעה חלפה והבריכה שנרקמה לנגד עיניי נראתה יותר כמו ערמת פיגומים שמחכים לצו הריסה. טלפון נוסף לבעלים הקודם אישש את חשדותיי - חלק מהברזלים היו שייכים בכלל לטרמפולינה שהוא השאיר פה.

יש מצב שגם את אחד הילדים שלו אני אמצא בעליית הגג באיזשהו שלב.

אחרי שמוטטתי את בריכת בבל הנופלת הקמתי אותה מחדש, הפעם על טהרת החלקים השייכים לבריכה מלכתחילה. המחזה המרשים הותיר את חותמו על הילדים הרכים, והם הזדרזו ללבוש את בגדי הים ולזנק אל הבריכה. בשלב הזה בערך הבנו שלמלא בריכה שכזו לוקח כמה שעות, אז בינתיים שלחנו את הילדים להתאמן על חזה באמבטיה.

גם התחזוק של הבריכה היה מורכב הרבה יותר ממה שציפיתי. אשתי עדכנה אותי שאני צריך לדאוג לכלור, ליריעה לכיסוי הבריכה ולהרכבת פילטר לניקוי המים.

"נשמה, אני לא מאמן בבריכה את מייקל פלפס או את מיקי חליקה", הבהרתי לה תוך שאני נותן לה שתי אופציות ושתבחר את המצחיקה שבהן.

"מיקי חליקה יותר מצחיק", היא בחרה נכון, "ואת הבריכה הזאת אנחנו נעשה כמו שצריך".

מפה לשם הגיעו מים עד בטן והילדים זינקו פנימה בחדווה, כולל הבת שלי שבחוסר מודעות מחריד נכנסה פנימה כאילו כלום.

"חמודה, עכשיו זה השעות של הגברים", הבהרתי לה, "זה שיש פה בריכה לא אומר שחייבת להיות פה גם פריצות".

אשתי הסתכלה עליי במבט כועס כאילו לא קרעתי אותה מצחוק רק לפני רגע עם היציאה על מיקי חליקה.

"אמרת בריכה כמו שצריך אז בריכה כמו שצריך", עקצתי אותה.

"אז מתי השעות של הנשים?" שאלה הזאטוטה במפגשה הראשון עם הפטריארכיה.

"שש בבוקר עד שבע וחצי בבוקר, ואז תשע בערב עד תשע ושלושים".

"אבל זה מתי שהכי קר".

"אני לא קובע את ההלכה מתוקה, אני רק בוחר את השעות", הבהרתי לה וקפצתי לבריכה כדי לצנן לעצמי את ההתלהבות.

הבנים ואני שיחקנו בבריכה משהו כמו שעה וחצי, כשהמשחק החביב עליי הוא כמובן תחרות "מי מחזיק את הראש מתחת למים במשך הכי הרבה זמן". אני כמובן שלפתי את הראש החוצה מיד ואז נהניתי לי מהשקט. אני מקווה שאתם רושמים את כל זה.

מה שלא הבאנו בחשבון כמובן הייתה העובדה שלא רק אנחנו אוהבים את הבריכה שלנו, אלא גם הדבורים שהתקבצו להן מארבע קצוות השכונה כדי להקים אצלנו משכן קבע.

כשאחת הדבורים עקצה את אחד הילדים בכף הרגל, מיד זינקנו כולנו החוצה.

"עכשיו השעות של הנשים!" הכרזתי בפאניקה.

"הבאת עליי קללה ולא בריכה!" צעק הבן שלי, שהכאב רק עשה אותו חד יותר.

"אני הייתי איתכם בבריכה כל הזמן הזה!" הצטרפה גם הבת שלי למחול הצעקות.

דקות מאוחר יותר הילדים כבר ישבו יבשים במזגן ואכלו ארטיקים שהענקתי להם בתמורה לעשרים שקלים מדמי הכיס שלהם. אמרנו בריכה כמו שצריך.

באותו לילה הם נרדמו מוקדם מהרגיל כשהם תשושים וסך הכול מרוצים.

"עבודה יפה יעקביני", אמרה לי אשתי בסופו של יום, "פשוט צריך להתיש אותם".

"ברור", מלמלתי לה בעצמי, "אני מסכים".

"מצוין, אז אתה יודע מה זה אומר?" היא שאלה בערמומיות.

"מה?" שאלתי מתוך שינה.

"מחר אתה בונה את הטרמפולינה".

לתגובות: jacobi.y@gmail.com

***