עזבו אתכם מציונות, אתם גונבים מנהגי המוניות שלא יכולים להתחרות בשחור הזה. אילוסטרציה
עזבו אתכם מציונות, אתם גונבים מנהגי המוניות שלא יכולים להתחרות בשחור הזה. אילוסטרציה צילום: קובי גדעון, פלאש 90

דרייבר

בטח תגידו לי: איפה אתה חי, אתה לא יודע שזה ככה? אבל לא, עד לפני שבועיים לא ידעתי שזה ככה, וקשה לי לקבל שזה ככה, מאוד קשה.

בדרך כלל לשיעורים אני מגיע בכוחות עצמי, כך היה אמור לקרות גם עם השיעור ההוא בירושלים, אבל תקלה של הרגע האחרון חייבה הסעה. בטוב ליבם הזמינו לי מונית. לשבחו של הנהג ייאמר שהקדים. מחכה לך מחוץ לבית, אמר לי, עשר דקות לפני השעה היעודה. יצאתי. אף מונית לא מחכה מחוץ לבית. אולי טעה בכתובת.

מחפש, מחפש, מתוך רכב פרטי רגיל למראה מנופף לי נהג: כאן, כאן. הזמינו לי מונית, אמרתי, לא טרמפ. אני מונית, הוא כמעט נעלב, תיכנס, אני אסביר לך בדרך. החושים שלי התחדדו. איראנים, חטיפות, ואחרי שירות ארוך במוסד וכל המידע שמוצפן אצלי אני יעד מובהק לחטיפה. נהג לבוש כחרדי - טריק ידוע של כל חוטף מתחיל. ביררתי עם מזמיני השיעור, זה אכן הוא. נכנסתי.

מה זה? שאלתי.

מונית, אמר לי.

אז למה אין מספר?

זה מונית בלי מספר. דרייבר. לא שמעת על דרייבר?

לא שמעתי.

זה מונית בשחור, אמר לי. ככה. לא ליד, לא בערך, על השולחן, כלומר על ההגה.

תוך כדי דיבור סימסתי למזמיני השיעור: אתם יודעים שזה בלי קבלה? יודעים, כתבו לי. רצינו מעכשיו לעכשיו, לא הייתה ברירה. הלוך וחזור הזמינו, ולי נשאר רק להבין את השיטה. נהג לבבי, לא מסתיר, לא מתבייש, בעיקר לא מתבייש, ומסביר בחפץ לב: מוניות בשחור. כולנו חרדים, אבל השחור זה לא בגלל זה. המספרים שלנו רצים בקבוצות הווטסאפ בציבור החרדי. יש ווטסאפ בציבור החרדי? שאלתי. אתה צוחק עליי? החזיר לי. לא, חלילה חלילה. המשיך להסביר: חלק פה עובדים עם קבלה, אבל צריך להגיד מראש עם ההזמנה. זה מחיר אחר ונהגים מסוימים. אבל זה נדיר, הרוב בשחור.

נסיעה אחת כזאת של הלוך־חזור לימדה אותי על ממדי התופעה. יש הרבה חברות ויש להן צי רכבים ענק מכל הסוגים. גם הסעות לבתי ספר? שאלתי. בטח, ענה, תלמודי תורה, סמינרים, הכול. ויש ביטוח? שאלתי, הרי בשימוש מסחרי צריך ביטוח מיוחד, לא? שמע, זו בעיה, הוא הודה, מה אני אגיד לך, שומר פתאים ה', והיו לי הרבה מחשבות על מי כאן הפתאים. ואם חלילה? שאלתי אותו. לא אומרים הסעה, אומרים פרטי, תאונה. סוכני ביטוח מבינים עניין, זה קורה.

חשבתי שגם אני מבין עניין, אבל בחזור הגיעה שיחה שהסבירה לי שעוד לא התחלתי להבין פה כלום. אישה התקשרה להזמין הסעה. היא וחמישה ילדים מבני ברק לביתר עלית. אמר לה: אין לי רכב של שבעה מקומות, יש לי לשישה. אבל אני יכול לעשות לך שישה פלוס. מה זה שישה פלוס? שאלה. אמר לה: המחיר הוא כך וכך. את מוסיפה עליו מאה וחמישים שקלים על הסיכון שהנהג לוקח שאם תופס אותו שוטר הוא נותן לו קנס. אה, כמו בפעם שעברה, נרגעה. אין בעיה. הזמינה. ולא רק היא. הטלפון בנסיעה חזור לא הפסיק לצלצל. זו הייתה הפעם הראשונה שהתחשק לי להתקשר לקו הצדק של מס הכנסה. הבעיה שאפילו הם קוראים לזה מלשינון. לא התקשרתי. בינתיים לא.

ועכשיו מילה לאחיי החרדים. כן, אתם שכבר כתבתם לי במייל בכל טור שנדמה לכם שהיה בו חלילה שמץ של ביקורת על העולם החרדי. אז לפני שאתם כותבים לי: עזבו אתכם ציונות, עזבו ראשית צמיחת גאולתנו, זה בכלל לא העניין. אתם לא גונבים מהמדינה, אתם גונבים ממני אישית. ממני ומשכמותי, כן. כי אם אני משתדל על כל שקל להוציא קבלה ואחר כך טובע במיסים, זה כי אתם לא משתתפים איתי וזה לא הוגן. אתם גונבים גם מנהגי המוניות שלא יכולים להתחרות בשחור השחור הזה, שקורעים את עצמם בשביל שכל שקל ישולם גם למס הכנסה, גם למע"מ, והכי מצחיק – גם לביטוח לאומי שבטח משלם לחלק מהדרייברים השלמת הכנסה, כי זה הרי לא מדווח בשום מקום, אז למה לא? ועוד לא דיברנו על קצבת ילדים וחופשת לידה. רוצים ערבות ואחווה? למטבע יש שני צדדים. בצד אחד תשלום, בצד השני קבלה. ככה זה בין אחים.

לא משכנע? עזבו, אל תשלמו מיסים. מה עם הילד שחלילה ייפצע או ייהרג בתאונה בשחור, כשמישהו יעלה על זה שזה היה לא תקין? מי יפצה את הילד הזה, בשר מבשרכם, כל החיים?

פסיכומטרי

שנים חלמתי לכתוב שאלות למבחן הפסיכומטרי, אפילו חשבתי להגיש את מועמדותי לתפקיד הנחשק, ישנה רק בעיה אחת: אני עצמי לא נבחנתי במבחן הזה. יכולתי לטעון בריאיון הקבלה שמעולם לא קיבלתי פחות משמונה מאות, אלא שמעולם גם לא קיבלתי יותר ממאתיים. בעיה.

חלומות נועדו להתגשם מתישהו. אולי היום. אולי כאן. ניסיון:

בנימין א' מוכן לשבת עם בנימין ב'. בנימין ב' כבר לא מוכן לשבת עם בנימין א'. יאיר מוכן לשבת עם בנימין ב'. בנימין ב' לא מוכן לשבת עם יאיר, אלא אם יאיר לא יֵשב עם בנימין א', ובלבד שישבו שנה זה שנה זה. וגם גדעון רוצה שנה זה שנה זה ושנה זה. אבל בלי בנימין א'. כן עם אביגדור ומשה ואריה. אבל בלי בצלאל. יאיר מוכן לשבת עם בנימין א' רק אם בג"ץ יאמר שבנימין א' לא צריך "לשבת" כלל, ובתנאי שלא יוגש ערעור. בנימין א' לא מוכן לפיכך לשבת עם יאיר. גם גדעון. הוא כן מוכן לשבת עם בצלאל, שאף הוא מוכן לשבת עם בנימין א' ועם אריה ועם משה, אבל לא עם אביגדור שלא מוכן לשבת עם אריה ומשה. גם אריה ומשה לא מוכנים לשבת עם אביגדור. כן מוכנים עם בנימין ב', אבל רק אם יסכים לשבת עם בנימין א'. בלי יאיר. ועוד לא דיברנו על איתמר.

מה המסקנה המתבקשת?

ניאלץ להמתין עוד קצת עם הבית השלישי. חייבים דחוף בית שלישי. אין טעם בבית שלישי, אם הילדים ממילא לא יסכימו לגור באותו הבית. לשווא נחרב השני, מה למדנו?

עשרים אחוזים מן האוכלוסייה הבוגרת במדינת ישראל מוגדרים כאנשים עם מוגבלויות. מה הנתון הזה אומר על כל השאר? לשאר האנשים אין מוגבלויות. לשאר האנשים יש מוגבלויות. אין להם מודעות. המוגבלות הכי חריפה – לא להכיר במוגבלות שלך – לא מוכרת בביטוח לאומי ולא מקנה תו חניה. שמונים אחוזים מהאוכלוסייה מוכרחים להיות יצירתיים: איך תתקדם בתוכניות ריאליטי אם לא סבלת בחיים?

ילדים ששרים אנעים זמירות אומרים בין השאר: "עמוסים נשאם עטרת ענדם". מהו ההיגד הנכון בעיניך: ילדי הפלא הללו מבינים כל מילה. גם כשיהיו מבוגרים ימשיכו לשיר "עמוסים נשאם עטרת ענדם" מבלי להבין אף מילה, תוך כדי קיפול טלית. אף ילד לא שר את השורה הזאת, זו בכלל שורה של הקהל. מי שהבין את "כתם טהור פז" לא יתקשה ב"עמוסים נשאם".

לראובן הכי קשה בתשעה באב לשבת על כיסא נמוך כי כואבות לו הברכיים.

לשמעון הכי קשה שלוי לא צחצח שיניים.

ללוי קשה שאשתו לא קיבלה פטור הגם שהיא מינקת.

ליהודה קשה שעל אשתו אפילו אין שאלה: היא לא מינקת, אפילו לא הרה.

לדן הכי קשה שנפתלי עולה להר.

לנפתלי הכי קשה שדן אף פעם לא עולה.

לגד הכי קשה שלא אומרים שלום.

לאשר קשה שהשיעורים בבתי הכנסת הומים אדם, דווקא היום.

ליששכר כואב הראש מאתמול ויש עוד שבע שעות.

לזבולון הכי קשה עם הגבאי שמתעקש על כל הקינות.

יוסף מתפוצץ מה פתאום "צום קל", שיגידו "צום מועיל".

לבנימין הכי קשה בקו 1 מהכותל, דחוסים שם בלי בושם ועם מעיל.

מי מהתריסר אבל על הבית בתשעה באב? לשם שינוי, שאלה פתוחה.

לתגובות: liorangelman@gmail.com

***