רבים מאירועי זריקות האבנים אינם נספרים. אוטובוס שהותקף בירושלים
רבים מאירועי זריקות האבנים אינם נספרים. אוטובוס שהותקף בירושלים צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

התמונות מהשבוע שעבר של רכבו השרוף של הרב דב ליאור מספרות רק חלק מתופעה רחבת היקף של אירועי פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) במזרח ירושלים. על פי נתונים שאנו מפרסמים כאן לראשונה, והגיעו ממשטרת ישראל, עולה שבחמש השנים האחרונות נפתחו מעל ל־2,350 תיקים על "פעולות איבה במזרח העיר" (ההגדרה של האירועים כפעולות איבה מופיעה בהגדרות הרשמיות של משטרת ישראל, ואינה שם שאנו נתנו לאירועים אלה).

עוד עולה מהנתונים כי בשנה שעברה, בעקבות פרעות שומר החומות, מספר האירועים זינק ועמד על 942 תיקים שנפתחו - פי שניים מהשנים שקדמו לה. אלא שאם היה אפשר לחשוב שהשנה יחזרו הנתונים לקדמותם, מסתבר שלא כך המצב. הנתונים שהגיעו לידינו התייחסו למספר האירועים עד לסוף חודש יוני, כלומר רק עד סוף החודש שעבר, והראו שבמהלך המחצית הראשונה של שנת 2022, מספר אירועי הפח"ע במזרח ירושלים הגיע ל־434 מקרים. מדובר בקצב אירועים מהיר יותר מבשנה שעברה, וזאת מבלי שהתרחשו השנה אירועים המזכירים את פרעות שומר החומות.

למרות שהיקף האירועים המופיע בדו"ח עשוי להישמע כמעט דמיוני, מסתבר שמדובר בנתון חלקי בלבד. הדו"ח, שהוכן לבקשתו של חבר מועצת העיר ירושלים ומועמד הפריימריז בציונות הדתית יוסף שפייזר, כולל רק את התיקים שנפתחו והמשטרה הגדירה אותם כפעולות איבה. בפועל מדובר בהרבה יותר מקרים.

"הנתונים האלה, עם כמה שהם עצומים, לא מספרים את כל הסיפור", אומר שפייזר. "אלה רק המקרים שבהם המשטרה החליטה לחקור את האירוע כאירוע פח"ע. אבל יש המוני מקרים שאינם נמצאים בדו"ח. חלק ניכר מהשלכות האבנים על הרכבת הקלה לא שם. יש המוני אירועים אחרים שלא נפתחים עליהם תיקים בכלל. בפועל אנחנו מדברים על הרבה יותר אירועים ממה שמופיע בדו"ח".

איך אתה יודע שלא כל המקרים מופיעים בדו"ח המשטרה?

"קודם כול, כחבר מועצת העיר אני מכיר את השטח ואת הנתונים שעולים ממנו. אבל יש עוד נתון שמלמד יותר מכול על כך שישנם הרבה יותר אירועים שפשוט אינם מדווחים, וזאת העובדה הפשוטה שלחלק מהשכונות במזרח העיר אין אפשרות להגיע. כלומר, משטרת ישראל בכלל לא נכנסת לשם בשביל לחקור, לספור ולתעד אירועים. ככה אנחנו מוצאים בעיסאוויה פחות משישים מקרים בשנתיים האחרונות, למרות שכולם יודעים, כולל משטרת ישראל שאומרת את זה בשיחות איתה, שמדובר בשכונה המסוכנת ביותר בירושלים".

החיכוך מרגיע

נתון נוסף שבולט למדי מהדו"ח של המשטרה סותר את אחד הטיעונים המרכזיים ביחס לתושבי השכונות היהודיות במזרח העיר בפרט ובערים המעורבות בכלל. כידוע, מאז מבצע שומר החומות שבה ועולה הטענה כי הימצאותם של יהודים בשכונות המעורבות מעוררת פרובוקציה ואי־שקט, מה שמוביל לעלייה באירועים לאומניים. אך מנתוני המשטרה עולה תמונה הפוכה לחלוטין. מרבית אירועי הפח"ע במזרח ירושלים מתרחשים בשכונות ערביות למהדרין, שבהן לא מתגוררים יהודים כלל. לעומת זאת, בשכונות המעורבות, במיוחד אלה שבהן גרים יהודים רבים, דווקא יש מעט מאוד אירועים לאומניים.

כך למשל בשכונות באב א־זהרה ומסעודיה הסמוכות זו לזו, מהחשובות שבשכונות הערביות בירושלים, התרחשו בחמש השנים האחרונות כ־400 מקרי פח"ע מדווחים. לעומת זאת, בשייח' ג'ראח, שעולה לכותרות פעם אחר פעם בשנה וחצי האחרונות, ובוואדי אל־ג'וז, שנכנסו שתיהן לאותה עמודה בדו"ח, מספר האירועים שדווחו עומד על כמחצית מהמספר הזה. כל ארבע השכונות נמצאות בסמיכות זו לזו. ההבדל היחיד ביניהן הוא שבעוד בבאב א־זהרה ובמסעודיה אין תושבים יהודים כלל, ואדי אל־ג'וז ושייח' ג'ראח נמצאות ליד שכונות שמעון הצדיק ונחלת שמעון, שבהן מתגוררים יותר ממאתיים יהודים. יתרה מזאת, פינוי תושבי שייח' ג'ראח על ידי בית המשפט בשנה שעברה היה אחד התירוצים ששימשו את ערביי ישראל להצדקת הפרעות בשומר החומות - קמפיין שחצה יבשות והגיע עד לכוכבי ענק בהוליווד ולכמה מהזמרים הגדולים בעולם. בפועל, השכונה לא הייתה אפילו בין שלוש השכונות האלימות ביותר בשנה שעברה.

"אתה יכול לראות את זה בכל שכונה ושכונה: איפה שיש התיישבות יהודית מבוססת, לא משהו נקודתי - יש הרבה יותר שקט", אומר שפייזר. "זה בניגוד לכל מה שמנסים לטפטף לנו כבר שנים ארוכות. בג'בל מוכבר - שכונה שהוזכרה גם כן לא מעט בכותרות ככר פורה לעימותים בין יהודים לערבים - התרחשו רק שישים אירועי פח"ע בחמש השנים האחרונות, וזה כי נמצאת שם שכונת נוף ציון הגדולה. בצור באהר, שנושקת לארמון הנציב, היו רק שלושים וחמישה אירועים. אפילו בראס אל־עמוד, שנתפסת גם היא כשכונה עם המון אירועים לאומניים, בחמש השנים האחרונות היו רק 135 אירועים, וזה במגמת ירידה כל שנה - כי מעלה הזיתים נמצאת שם".

אם יש שכונה שמשקפת את הנתון הזה בצורה הטובה ביותר זוהי שכונת אבו תור, שכונה מעורבת של יהודים וערבים, שמתאפיינת בשכנות טובה בין הצדדים. אך זוהי רק דוגמה למציאות שמתרחשת, כאמור, במרבית השכונות שבהן יהודים וערבים גרים יחד. ולא רק הנתונים המספריים מלמדים זאת, אלא גם התחושות של התושבים במקום: "עד לפני כמה שנים עיר דוד הייתה מקום מסוכן, אבל היום זה מקום שאתה יכול להסתובב בו חופשי בכל שעות היום, ולא סתם הפך לאחד משלושת האתרים המתוירים ביותר בעיר בשנים האחרונות. זה שינוי שאנחנו רואים בעיניים כל יום", אומר בנימין טרופר, תושב עיר דוד, מורה דרך וחוקר ירושלים.

עד כמה השינוי משמעותי?

"מאוד. כשיהודים חזרו להתגורר בעיר דוד בשנת 1991, ראש העיר טדי קולק נכנס להיסטריה שעוד רגע כל העיר הולכת לבעור. הוא אמר בכל מקום באותם ימים שהיהודים הולכים להבעיר את המזרח התיכון בגלל המגורים שם. היום אנחנו בסרט אחר לגמרי. זה לא רק שהמקום מאוד מתויר ופופולרי, אתה יכול ממש ללכת שם בלי פחד ביום ובלילה. הילדים שלי, בגיל היסודי, מסתובבים כאן חופשי כמו בכל מקום נורמלי אחר".

אבל זה לא קרה בן לילה. מהחזרה לשכונה בראשית שנות התשעים ועד למצב היום עברו המון שנים מאוד מתוחות, עם שורה ארוכה של פיגועים.

"אתה צודק. שינוי של מציאות כזאת לא מתרחש ברגע. אני מג"ד במילואים, ויש תפיסה צבאית שאומרת שזה שאתה מתעלם מבעיה לא אומר שהיא נעלמת, אלא להפך - הן גדלות וגדלות עד שהן מתפוצצות לנו בסוף בפנים. זה נכון לגבול לבנון שאין לנו מושג מה קורה שם, וזה נכון גם לגבי כל אחת מהשכונות הללו שיהודים מגיעים לגור בהן. צריך להבין שזה לא שלא היו בעיות לפני כן, פשוט עכשיו, כשיהודים מגיעים לגור שם, הן התפוצצו".

ואז מה? עוברים תהליך של ניקוז המוגלה?

"בהחלט. הרי מה קרה בכל השכונות האלה במשך עשורים? מדינת ישראל לא דרכה בהן. היא נתנה להן להתנהל איך שבה להן, אנרכיה מוחלטת. המשטרה לא הראתה שבב אחד קטן של נוכחות במקום, וככה השכונות האלה הפכו להיות גם כר נרחב לתאי טרור וגם כר נרחב לשלל פעולות עברייניות אחרות. אנשים לא יודעים, אבל עיקר הבנייה הבלתי חוקית במזרח ירושלים לא התרחשה בימי הכיבוש הירדני, אלא דווקא לאחר שחרור העיר ב־67'. המציאות ההזויה הזו לא התרחשה בגלל שהממשל הירדני ידוע ביעילותו האדירה, אלא בעיקר בגלל שאנחנו פשוט לא היינו שם. הממשל הירדני עוד אכף משהו, ואילו מדינת ישראל לא עשתה כלום".

ואיך בדיוק ההתיישבות היהודית בשכונות שינתה את המצב?

"היא הכריחה את המשטרה להיכנס ולהשליט סדר. המשטרה לא רצתה להגיע לשכונות האלה, היה לה נוח לא לפעול שם, אבל התושב היהודי הכריח אותה להיות שם, כי היא הריבון. אז נכון, בהתחלה נוצר חיכוך גלוי, וזה נראה כמו התחממות המצב בירושלים, אבל זאת בעצם הייתה הפעם הראשונה ששלטון החוק הישראלי נכנס לשם. כך קרה אצלנו בעיר דוד וגם בשכונות אחרות".

באיזו שכונה זה הכי בולט?

"אני מניח שסילוואן. עד שנת 2004 היא הייתה מרכז הסמים של ירושלים, אני אפילו לא מדבר על טרור. כף רגלו של שוטר לא דרכה שם ואף פגוש של ניידת לא ביקר בשכונה. הכניסה לשם נעשתה רק במבצעים מיוחדים עם מג"ב וכן הלאה. אלא שאז התחילו יהודים לגוש בשכונת התימנים הסמוכה, וזה הכריח את המשטרה לטפל טיפול שורש בשכונה. זה לא שנגמרו הבעיות, אבל הם נכנסו לשליטה והן הולכות וקטנות. לעומת זאת, עיסאוויה נמצאת באותו מצב שבו סילוואן הייתה עד 2004. אני מסתובב בכל מזרח ירושלים בלי שום בעיה, אבל לעיסאוויה אני לא חולם להיכנס, בטח שלא ברגל".

פרט לכניסת המשטרה לשכונות, גורמים שונים שדיברנו איתם מספרים שדבר חשוב שגורם לירידה בפעולות הפח"ע בשכונות המעורבות הוא העובדה שברגע שהצדדים מתרגלים לגור אלו עם אלו, הם מתחילים לשתף פעולה בתחומים אזרחיים, שכן מדובר בצרכים משותפים לשתי האוכלוסיות. אבו תור היא הדוגמה המובהקת ביותר לכך, אך היא ממש לא חריגה. מערכת היחסים הזאת עדינה למדי, ולכן הגורמים העדיפו שלא להתראיין לכתבה, ובחרנו לכבד את רצונם.

יחד עם זה, הגורמים הצביעו על כך שלא מדובר בתופעה ייחודית לירושלים. גם ברחבי יהודה ושומרון המצב דומה: ישנם שיתופי פעולה נרחבים בין יהודים לערבים, במיוחד באזורי התעשייה. למעשה, ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן מרבה להדגיש את הנקודה הזו. גם שגרירי ישראל ברחבי העולם משתמשים בנתון הזה כדי לייצג את ישראל כנגד טענות אפרטהייד שעולות נגדה מפעם לפעם ברחבי העולם.

"שריפת הרכב אינה אירוע חריג"

בין הנתונים בדו"ח המשטרה בולטת שכונת א־טור שעל הר הזיתים. מדובר בשכונה עם מספר האירועים המדווחים הגדול ביותר - 442 בחמש השנים האחרונות, וזאת חרף העובדה שהיא גובלת בשכונה היהודית בית אורות, שבה שרפו בשבוע שעבר את רכבו של הרב ליאור.

במבט ראשון, נראה שהשכונה עוברת בשנים האחרונות את אותו תהליך שתיאר טרופר לגבי סילוואן. הקמת השכונה החלה בשנת 2006, בבית החושן, אלא שהשכונה במתכונתה הנוכחית הוקמה בשנת 2014. כלומר, מדובר בשכונה חדשה יחסית בקרב השכונות היהודיות במזרח העיר. גם מספר תושביה נמוך למדי - מתגוררות בה 35 משפחות.

אלא שמבט מעמיק יותר מגלה שמדובר באחת השכונות הערביות החשובות בעיר, ומהיוקרתיות שבה. היא גם תפסה מקום נכבד בכותרות בשבועות האחרונים, לאור ביקורו של הנשיא ביידן בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה בשכונה. בשבועות האחרונים זאת השכונה עם החיכוך הרב ביותר בירושלים, ועשרות בקבוקי תבערה הושלכו על בתי בית אורות.

"שריפת הרכב של הרב ליאור היא ממש לא אירוע חריג בשכונה", אומר הרב יאיר קרטמן, ראש מכון תורת המדינה בשכונת בית אורות, "זה הגיע לכותרות בעיתונות רק כי זה הרב ליאור. היקפי המתקפות והתעוזה הם משהו חדש לגמרי עבורנו. כל אירועי בקבוקי התבערה מתועדים, ורק באירוע של הרב ליאור תפסו את התוקפים, כי היה לחץ תקשורתי מאוד גדול בנושא".

איך אתה מסביר את זה?

"לצערי, מפקד תחנת המשטרה באזור מעדיף שקט מדומה, ולא מרגיש צורך נרחב להראות ריבונות בשטח. אבל צריך להבין שזה חמור ביותר. אנחנו מדברים על מקום שהוא עשר דקות נסיעה מכל אזור חשוב של ירושלים. בעצם אנחנו מוותרים על ריבונותנו בלב עיר הבירה".

הויתור על הריבונות, כפי שמנסח זאת הרב קרטמן, קיבל גושפנקה משמעותית בביקור ביידן בישראל לפני שבועיים, והרב קרטמן סבור כי הביקור תרם תרומה משמעותית לעליית המדרגה באירועי הטרור בשכונה: "כאשר מדינת ישראל מפגינה ריבונות בשטח, המישור האזרחי־פלילי והלאומני מוריד את הראש. כשזה לא קורה, הכול מתפוצץ. הביקור של ביידן כרסם בצורה מהדהדת בריבונות של ישראל במזרח העיר".

הביקור באוגוסטה ויקטוריה אכן היה אירוע תקדימי, אבל עד כדי הגדרתו כ"כרסום מהדהד של ריבונות ישראל"? כמו שאמרת, ישראל אף פעם לא מראה ריבונות יתרה בשכונת א־טור.

"אתה צודק, אבל כאן היו שני תקדימים מאוד מסוכנים. קודם כול, זאת הפעם הראשונה שנשיא אמריקני מפר למעשה את הפרוטוקול הדיפלומטי של ראשי מדינות שמגיעים לישראל. עד עכשיו לא היה דבר כזה שראש מדינה זרה יארגן לעצמו מפגש במוסד בעל טייטל פלשתיני ללא נציגות ישראלית. וזה לא היה ביקור פרטי, הוא הכריז שם שתי הצהרות מדיניות: הוא גם הכריז על העברת תקציבים לפלשתינים, וגם השווה אותם לאירים שחיו תחת כיבוש בריטי. הדבר השני שהוא עשה זה להסיר את הדגל הישראלי מרכבו, בעיר הבירה של מדינת ישראל, כאילו לומר שזה לא חלק ממדינת ישראל, וזאת למרות שהחוק האמריקני מכיר בירושלים כבירת ישראל. שני הדברים האלה הקרינו ישירות לשטח. ראינו את זה בצורה די מיידית".

תיאור המציאות כפי שהציג הרב קרטמן משתלב יחד עם עובדה נוספת: משטרת ישראל לא ששה להעביר את הנתונים שפרסמנו לידי שפייזר. הוא סבור שהסיבה לכך היא שהנתונים האלה חושפים את ערוותה של המשטרה בירושלים. "הרי מה עולה מהנתונים? שיש אזורים שלמים בירושלים שהמשטרה לא מתקרבת אליהם, ולכן היא לא יודעת בכלל מה קורה שם. במקביל עולה שבמקומות שבהם אין יהודים, וגם שם השוטרים לא מרבים להסתובב - הפשיעה הלאומנית חוגגת. הנתונים האלה בעצם אומרים שמשטרת ישראל מתרשלת בעבודה בשכונות רבות ברחבי העיר. זה משהו שאנחנו לא יכולים להסכים לו".

***