נתניהו וליברמן בעידן שלפני החרם
נתניהו וליברמן בעידן שלפני החרם צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1.

הגורם העיקרי לחוסר היציבות הפוליטית בישראל שנמשך כבר שלוש שנים וחצי הוא החרם האישי על בנימין נתניהו שהטילו שורה של ראשי מפלגות ממרכז המפה הפוליטית. אביגדור ליברמן, גדעון סער, בני גנץ, הנדל והאוזר, וכמובן יאיר לפיד. בצירוף מפלגת ימינה, שלפחות במוצהר איננה שייכת לגוש החרם, די היה באחד מהם שיצטרף לגוש הלאומי-דתי כדי להקים ממשלה יציבה שאינה נשענת על מפלגות ערביות אנטי-ציוניות ועל ח"כים שחלקם אוהדי טרור ואף תומכי טרור.

הטענה הנשמעת לעיתים קרובות גורסת כי האשם בחוסר היציבות הוא נתניהו, שהרי אילו רק הסכים להיכנע לחרם וללכת הביתה אפשר היה להקים ממשלת ימין יציבה. אלא שבאותה מידה ניתן לטעון שהמתעקשים על החרמת נתניהו הם שמונעים הקמת ממשלת ימין יציבה. זאת ועוד: כאשר נתניהו מתעקש לאחוז בקרנות המזבח הפוליטי, הוא מבטא בכך את רצונם של מצביעי המפלגה הגדולה ביותר בישראל, ואת החלטתם של מתפקדי הליכוד שבחרו בו להנהגתם בהליך דמוקרטי פנימי. לעומת זאת, מחרימיו של נתניהו, מלפיד וסער ועד ליברמן וגנץ, מייצגים מספר קטן בהרבה של בוחרים, וגם עומדים בראש מפלגות שלא מתקיים בהן הליך דמוקרטי לבחירת המנהיג והרשימה. ההתעקשות של ראשי מפלגות קטנות כמו סער וליברמן על החרמת נתניהו, גם במחיר כאוס פוליטי וחמש מערכות בחירות, היא חמורה לא פחות ואף יותר מההתעקשות של נתניהו להמשיך לאחוז בהנהגת הליכוד למרות שבכך נמנעת הקמת ממשלת ימין יציבה.

2.

אצל חלק ממחרימי נתניהו, הנימוקים להחרמה הם לא יותר מקרדום מוסרי לחפור בו את דרכם לראשות הממשלה. ראש ממשלת המעבר יאיר לפיד לא באמת מחרים את נתניהו משום שהוא נאשם בפלילים. לפיד יודע היטב שהמחוקק קבע בכוונה ובמודע שרק הרשעה חלוטה בבית המשפט היא עילה להדיח ראש ממשלה בגין הליכים פליליים. אבל לפיד רצה להדיח את נתניהו ולזכות בעצמו בשלטון, והחרם על נתניהו שירת את מטרתו. ההחרמה המצפונית-כביכול היא שיצרה את הגוש החוסם שמנע מנתניהו ארבע פעמים להקים ממשלה, והיא שאפשרה ללפיד להשיג לעצמו את ראשות הממשלה הנכספת. לכן הוא ימשיך ויטען שנתניהו כנאשם בפלילים פסול מלכהן כראש ממשלה, ודבר לא יסיט אותו מעמדתו זאת המשתלמת לו פוליטית. לא הפריכות של ההאשמות נגד נתניהו שהולכת ומתבררת בבית המשפט, ולא עדויות כמו זו של סגן ראש מח"ש על רשויות אכיפת החוק שעשו יד אחת כדי להפיל בכל מחיר ראש ממשלה נבחר.

3.

רוב מחרימי נתניהו פועלים מתוך מניע אישי. גדעון סער למשל, כשעוד היה בליכוד, ידע להסביר היטב מדוע כתב אישום ללא הרשעה חלוטה איננו עילה מוצדקת להדחת ראש ממשלה. רק לאחר שנתניהו פגע בו אישית כשלא הכניס אותו לממשלה, סער החליט לפרוש ולהקים מפלגה בראשותו, ואז גם החל לטעון שראש ממשלה שעומד למשפט שם את טובתו האישית מעל לטובת המדינה. סער לא הסתפק בהחרמה פוליטית של נתניהו, אלא חתר גם לעגן בחוק שמי שעומד למשפט פלילי לא יוכל להרכיב ממשלה. הנימוקים הם עקרוניים כביכול, אבל משום מה הם צצו רק לאחר המניע האישי.

אביגדור ליברמן היה הראשון להחרים את נתניהו לאחר סבב הבחירות הראשון, ובכך מנע במו ידיו הקמת ממשלת ימין וחולל את הכאוס הפוליטי המתמשך. אצל ליברמן הסיבה להחרמת נתניהו היא די עלומה, אבל פרשנים שונים טוענים שהיא נובעת מחשד שלו שנתניהו או מקורביו מסרו מידע שגרם לחקירה הפלילית נגדו. את מחיר הנקמה האישית של ליברמן בנתניהו משלמים אזרחי ישראל בכאוס פוליטי ובמערכת בחירות חמישית תוך שלוש וחצי שנים.

גם לבני גנץ וגם להנדל והאוזר יש סיבות אישיות משלהם להחרים את נתניהו. את גנץ אפשר אפילו להבין. הוא פירק את השותפות עם לפיד והלך לממשלת חילופין עם נתניהו, אך נתניהו עשה הכול כדי למנוע את הרוטציה ואת מינויו של גנץ לראש הממשלה. גנץ מרגיש פגוע ובעיקר איבד אמון בנתניהו. אבל גם מגנץ אפשר לצפות לשים את טובת המדינה מעל לעלבונו ואכזבתו האישית.

פרשת הנדל והאוזר היא סיפור עצוב במיוחד. השניים היו עוזרים נאמנים של נתניהו, שנהגו כשורה כאשר סירבו לטאטא מתחת לשולחן פרשה מכוערת שבה היה מעורב נאמנו וראש לשכתו. נתניהו לא סלח להם על הפגיעה בעוזרו הוותיק והמסור, וכתוצאה מכך הם מצאו את עצמם מחוץ ללשכתו. כך נוספו גם שני אלה לרשימה הארוכה של אנשים שהיו עוזריו ואנשי סודו של נתניהו, והפכו לפוליטיקאים שנוקטים כלפיו חרם אישי והדחתו היא מטרת-על שקודמת בעיניהם להרבה מטרות לאומיות, למשל הקמת ממשלת ימין או סתם ייצוב של המערכת הפוליטית.

4.

אפשר היה לצפות שבתקופת ישיבתם באופוזיציה נתניהו והליכוד יערכו חשבון נפש על הסיבות לחוסר היכולת שלהם להרכיב ממשלה, ויעשו משהו לתיקון המצב. בפועל, לא ידוע על מאמצים גדולים שנעשו כדי לפייס ולו אחד מהמחרימים, לשבור את מעגל החרם ולאפשר הקמת ממשלת ימין. הצעות פוליטיות לסער, גנץ ואחרים היו גם היו, אפילו מרחיקות לכת. אבל על ניסיון פיוס אמיתי במישור האישי, כולל בקשת סליחה, לא שמענו. וכך אנו עומדים בפני מערכת בחירות חמישית ושוב מקווים שאיכשהו הקולות יסתדרו באופן שיעניק לגוש הלאומי-דתי 61 מנדטים, אבל אין שום ערובה שכך יקרה.
גם במישור הפוליטי לא נעשה כל מה שניתן היה לעשות. ברור לכל מי שיודע לקרוא את המפה הפוליטית שהדרך לשבור את מעגל החרם ולאפשר הקמת ממשלת ימין עוברת דרך הקמה של מפלגת ימין רך שאינה מחרימה את נתניהו. משהו כדוגמת מפלגת 'כולנו' של כחלון, שהעניקה לנתניהו רוב קואליציוני בבחירות 2015. לא ברור מדוע לא נעשה דבר כדי שמפלגה כזאת תקום.

5.

בעניין אחר: יש בציבור הדתי-לאומי הלך רוח פלגני וטהרני שמסרב להשלים עם המנהיגות של סמוטריץ'. הם לא יכולים להכחיש שמדובר בפוליטיקאי מוכשר מאוד שערכי הציונות הדתית הם נר לרגליו, ושאמינותו ודבקותו האידיאולוגית אינן מוטלות בספק. אבל הם לא יצביעו למפלגה שהוא עומד בראשה כי הוא קיצוני מדיי בעיניהם, במישור הדתי או במישור הימני.

לאלה צריך להזכיר שהציבור התורני, תקראו לו חרד"לי אם אתם מתעקשים, השלים במשך שנים עם מנהיגותו של בנט הדתי-לייט, ואפילו הצביע לרשימה מאוחדת בראשות איילת שקד החילונית למען אחדות המחנה. בנט ושקד יכלו עד היום להיות מנהיגי המפלגה של הציונות הדתית אלמלא בחרו מרצונם לנטוש את הספינה. מבין אלה שנשארו, סמוטריץ' הוא כנראה המתאים ביותר. הוא מעמיד את עצמו לבחירה דמוקרטית, ומי שסבור שהציבור יעדיף אותו מוזמן להתמודד.

האמירה "אין לי למי להצביע" תשאיר אנשים בבית ועלולה לגרום להמשך שליטתה של ממשלת גוש השמאל והערבים. כשאין מישהו שמתאים לך בדיוק, מצביעים למי שהכי קרוב אליך, או למי שהכי פחות רחוק. מי שערכי עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל חשובים לו, לא יכול להרשות לעצמו להיות טהרן ולהשתמט מחובתו לתרום להקמת הממשלה הכי טובה בנסיבות הקיימות.

לתגובות: eshilo777@gmail.com

***