פרופ' אבי לוי
פרופ' אבי לוי צילום: באדיבות שאנן

תופעה מטרידה מאוד: אנו היהודים, ובייחוד הישראלים תמיד חייבים להיות קיצוניים בהכל: בסוציאליזם, בקפיטליזם, בפמיניזם, בענייני "הגאווה" למיניהם, בזכויות האזרח הסלקטיביות, באקטיביזם השיפוטי, בתספורות ותסרוקות אקסצנטריות משוגעות. להבדיל, גם בשדות חיוביים אחרים: בצבא, בפיתוח, בהמצאות, ביצירתיות, ועוד. מדוע אנחנו תמיד חייבים להיות הכי קיצוניים בהכל? מהו היסוד הגנומי לתופעה הזו?

כבר בפרשת פנחס חזינו בהידרדרותו הרוחנית של גברי ישראל שזנו אחר בנות מדיין. זנו עמהן, כשמשם קצרה הדרך לעבודת האלילים המדיינית. הם לא דגלו ב"פעוריזם" בלבד אלא נצמדו לבעל פעור. "וייצמד ישראל לבעל פעור" - מה פירושה של היצמדות זו? הגמרא במסכת סנהדרין על סבטא בן אלס שהשכיר חמורו לנוכרית אחת והיה מהלך עימה. כשהגיעה לבעל פעור, מקום העבודה הזרה, אמרה לו: המתן רגע עד שאכנס ואצא, וכשיצאה אמר לה סבטא בן אלס: המתיני לי עד שגם אני אכנס ואצא. אמרה לו: יהודי אתה! אך התעקש ונכנס. פער בפניו של בעל פעור וקינח בחוטמו - זו תוספת מיוחדת של עבודה "למהדרין". כל כך "מוצלח" עד שהכמרים שהיו שם היו מקלסין אותו ואומרים: מעולם לא היה אדם שעבד ביתר התלהבות את בעל פעור כך. מבינים? הוא הפוער הטוב והמתקדם ביותר אף מכל המדיינים, עוד לא נולד פוער כמוהו מבין הגויים.

לעם ישראל תמיד יש שני הפכים קיצוניים - בשעה שעושים רצונו של מקום אין אומה ולשון שיוכלו לשלוט בנו, אבל בשעה שאינם עושים רצונו של מקום, כאשר מיטב כוחותיהם מופנים לפעוריזם, אז גם כאן נעשה הדבר בקיצוניות מופרזת; עם ישראל יכולים להגיע לשלמות הטוב אבל גם לשלמות הרע; זה כנגד זה ברא אלוקים.

כשאנו קוראים בהפטרות התוכחה בספרי ירמיה וישעיה, אנו מוצאים פעמים רבות דימויים של ישראל לגפן. "ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה", "כסוכה בכרם במלונה במקשה", או : "אסוף אסיפם נאום ה׳ אין ענבים בגפן". מדוע דווקא הגפן?

הגפן הוא צמח מיוחד שיש בו אפשרות לשלוש ברכות: על ענבי בוסר מברכים בורא פרי האדמה, על ענבים בשלים מברכים בורא פרי העץ, ועל היין בורא פרי הגפן. עץ הגפן נמנה עם החלשים שבין העצים. אם נשרף, מייד מתכלה כולו, כך גם עם ישראל שללא ייחודיותו הרוחנית. בנבואות רבות תוארו ישראל כענבים שהפכו להיות באושים.

זאת אנו זה למדים ממעניין נוסף בפרשתנו. בפרשת פנחס ה׳ מצווה את משה: "צרור את המדיינים... על דבר פעור..". טרם היה עדיין ביצוע, אך בפרשתנו ישנה חזרה על אותו ציווי רק בנוסח אחר: "...נקום אמת נקמת בני ישראל מאת המדיינים ואחר תאסף אל עמך". במלחמה המיוחדת הזו יש "צרור" ויש גם "נקום". צרור - פעולה שצריכה להימשך כל הזמן. במלחמת מדיין יש גם נקמה של ה׳ במדיין, וזו לא רק נקמת ישראל, מדוע? הקב"ה מצווה על נקמת בני ישראל במדיין, אבל משה שציוויו מופיע בצו הגיוס למלחמה אומר: "...לתת נקמת ה׳ במדיין". עמים רבים נלחמו נגד בני ישראל, אז מדוע דווקא המלחמה במדיין היא מלחמת ה׳?

כפי שציינו לעיל ההיצמדות לבנות מדיין הביאה להיצמדות לבעל פעור אבל ישראל, כמו ישראל, כבר עשו זאת באדיקות ולמהדרין ביחס למדיינים עצמם. במקרה כזה משנאי ישראל הופכים להיות משנאי ה׳. בגלל הצמידות שיצרו, המדיינים גרמו לה׳ להעניש חזק את עמו. על זה הוא מבקש לנקום ולצרור. וזה הדדי: שנאת הגויים כלפינו נובעת בראש ובראשונה משנאתם לה׳, ולכן זוהי קודם כל נקמת ה׳ במדיינים. המדיינים לא רק נלחמו מלחמה גשמית על הארץ, אלא ביקשו לערער את היסודות הטקטוניים הרוחניים של עם ישראל, שהרי בלעם כבר אמר לבלק: אלוקיהם של אלו שונא זימה. ובזה שגרמו לעם ישראל לזנות אחרי בנותיהם ולהיצמד לבעל פעור - ה׳ הוא שנוקם בהם. כמו נקמת ה׳ בעמלק - כך נקמת ה׳ במדיין. אבל הגפן הזו שיש לה חולשות ויש לה נפילות יש לה גם פוטנציאל של תוצר ייחודי: יין עם ברכה מיוחדת ותפילותינו: "ופקוד גפן זאת וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אימצת לך..". כאילו אומרים אנו לה׳: אל ייאוש מעמך. הגפן הזו שנטעה ימינך יש בה גם יין ויש בה טוב.

פרופ' אבי לוי הוא נשיא המכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה