הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס צילום: יהושע הלוי
הבחירה בפרק ההמשך של סיפור בנות צלפחד לחתום את ספר במדבר אינה מקרית. כפי שכבר הבנו מעיוננו בחתימות הפרשות והספרים מתחילת השנה יש למצוא טעם מדוע נבחרה פרשיה מסוימת להיות חתימת פרשה או להופיע בחתימתו של ספר בתורה.

פרשה בנות צלפחד חותמת לא רק את ספר במדבר אלא גם את כלל "המצוות אשר ציוה ה' את משה", מהר סיני עד ערבות מואב, ככתוב בפסוק האחרון של הפרשה.

ספר דברים הוא משנה תורה, שבו נתחיל לקרוא בשבוע הבא, מוצג כיחידה נפרדת המנוסחת כדבריו של משה עצמו ולא כצו אלקי ישיר.יש לבאר מה היחס בין המצוות שבספר דברים לאלו שבשאר החומשים אך לא כאן המקום לדיון זה).

הסיפור של בנות צלפחד מחולק בתורה לשניים: בפרשת פנחס פנו בנות צלפחד למשה רבנו בדרישה לרשת בארץ ישראל את הנחלה שהיתה ראויה לאביהן, שלא היו לו בנים כי אם בנות. משה הביא את בקשתן לפני ה' ובעקבות זאת ציוה ה' לתת להן נחלה בארץ. בד בבד הופיע גם צו כללי על סדרי הירושה, שעיקרו: בנות יורשות את אביהן במקרה שאין בנים לנפטר, והן קודמות בירושה לאחים, לאחי האב ולשאר קרובים.

בפרשתנו מופיע פרק ההמשך של הסיפור: התברר שהפתרון שהוצע לא מספק. ראשי שבט מנשה באו אל משה בטענה שאם הבנות היורשות תנשאנה לבני שבטים אחרים, הן יורישו את נחלותיהן לבניהן, הנחשבים – על פי האב – לבני שבט אחר, והנחלות האלה תסובנה לשבט האחר ותגרענה מנחלת שבט מנשה. משה רבנו המליץ להן להנשא לבני השבט ובכך לפתור את הבעיה.

הויכוח בין הבנות לראשי השבט והמשפחה, דודיהן, משקף יפה את התיקון לחטא המרגלים בדור הנכנס לארץ.
שלא כמרגלים מוציאי דיבת הארץ רעה, בנות ישראל ובניו בדור הנוכחי משתוקקים להגיע לארץ ולקבל בה נחלה רבה ככל האפשר. יפה הוא סיפור זה לחתום בו את ספר במדבר, באוירה של ציפיה לקראת הכניסה לארץ. זהו "Happy End" מנחם, אחרי כל המעקשים שהציבו בני ישראל בפני משה רבנו בדרך, במהלך השנים שמיציאת מצרים ועד הגיעם אל שערי הארץ בערבות מואב.

מלבד אהבת ארץ ישראל, יש לפרשיה זו היבט נוסף שמצדיק את הצבתה בחתימת ספרי מצוות ה' שבתורה:

ההוראה לאפשר לבנות צלפחד לרשת את הארץ הגיעה ישירות מפי הגבורה. היה מקום לצפות שהצו האלקי שניתן במענה לבקשת הבנות יציע פתרון מושלם למקרה החריג ודומיו. והנה, מסתבר שלא כך אירע, הפתרון האלקי לא סיפק את ראשי השבט והמשפחה והותיר בעיה. יש לשים לב במיוחד לכך שהצו האלקי על ירושת בנות צלפחד ודיני ירושה בכלל, לא הופיע מן השמים מלכתחילה אלא הוצעכתגובה לפנייתן של בנות צלפחד, ואף על פי כן הוא לא מציע פתרון מלא ומספק. לא רק שאינו נותן מענה לכל הסיבוכים שיש בדיני ירושה, אלא שאפילו לא פתר באופן שלם את המקרה של בנות צלפחד, והיה עוד צורך בהשלמה ובהשענות על רצונן הטוב של הבנותלהנשא לבני דודיהן.

כביכול, סיפור בנות צלפחד חושף שתי לקונות (חסרונות, בלשון המשפטנים) בחוק האלקי. האחת, שמלכתחילה לא ניתנה הדעת על ירושת בנות במקום שאין בן. האחרת, שהחוק אינו פותר את בעיית הסבת הנחלה משבט לשבט.

הפתרון שהציע משה בדבר ה' אף הוא מפתיע בחלקיותו. הפתרון שהציע משה בשם ה' למניעת הסבת הנחלה לשבט אחר הוא פשוט לכאורה: בנות צלפחד תנשאנה לבני שבטן בלבד. אלא שזהו פתרון חלקי בלבד, שכן אי אפשר לחייב את הבנות להתחתן דווקא בתוך השבט ויש לסמוך על רצונן בטוב, שכן התורה מדגישה, ש"לטוב בעיניהן תהיינה לנשים".

כבדרך אגב מלמדת התורה ערך חשוב בתחום הנישואין: אי אפשר לכפות על נשים מתי להתחתן ועם מי להתחתן וגם לא מתחתנים כדי לפתור בעיות של נחלה וירושה. לא לכך התכוון אמר אדם הראשון כשאמר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", ולא על נישואין שכאלה אמרה התורה: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

אפשר רק להמליץ לבנות שיואילו, בבחירתן וברצונן החופשי, למצוא מישהו מתוך השבט להתחתן איתו ובכך גם תפתר בעית הנחלה, אבל אי אפשר להכריחן לכך. נמצא, שבסופו של דבר מנגנון החוק והצו האלקי לא יכול לפתור את האתגרים הניצבים בפני בני האדם אם הם לא ייזמו, ידרשו, יפעלו, יביעו נכונות לעמוד על שלהם וגם ידעו לוותר במקום הצורך.

בלא בקשתן של בנות צלפחד – לא היינו יודעים מן התורה שבכתב את דין ירושת הבת.

בלא דרישתם של ראשי השבט ותשובתו של משה – לא היינו מודעים לבעיה של גריעת הנחלה מן השבט בטווח הארוך, ואולי גם לא יודעים שאי אפשר לכפות נישואין על אשה למען השבט והנחלות ושאשה אמורה להתחתן עם הטוב בעיניה בלבד.

ולבסוף, בלא הסכמתן של בנות צלפחד להנשא לבני דודיהן – היתה נחלתן נגרעת ממטה מנשה ומוסבת לשבט אחר.

פרשת בנות צלפחד נושאת לקח המשלים את חובת הציות העולה מה"נעשה ונשמע" של מעמד הר סיני. התורה לא מצווה על צייתנות כנועה וגם לא מאמינה בה. כשם שהאדם שותף לקב"ה במעשה בראשית כך הוא שותף לו במעשה התורה. הן ביצירת החוק, הן בהתאמתו למקרים משתנים והן בנכונות לוותר ולנהוג לפנים משורת הדין כדי להשיג את מטרת המצוות בלא שיקוב הדין את ההר. זהו הלקח החותם את ספרי המצוות.

מה יפה ומה נעים לבשר את הבשורה הזאת על ידי נשים. חוה היא האשה הראשונה שהשתתפה עם הבורא במעשה היצירה ולכן קראה לבנה הראשון קין, על שם "קניתי איש את ה'". בנות צלפחד המשיכו את דרכה בעולם התורה והמצוות והן יכולות להכריז: חידשנו הלכה על פי התורה ועם ה'.

רק בעקבות התובנה הזאת יכול להופיע פסוק החתימה:

"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ".

אהבת הארץ ואהבת התורה, המשפט והצדק, ירדו כרוכות יחדיו לעולם. כארץ כן התורה, אין היא מתנה סגורה, חתומה ומובטחת, אלא הזדמנות, שמימושה תלוי במעשי האדם.

חזק חזק ונתחזק

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג