טענות סגן מנהל מח"ש לשעבר משה סעדה בראיון עם עמית סגל בחדשות 12 מכות גלים.
טענותיו כלפי המערכת, ממנה היה חלק עד לא מכבר, מתייחסות למספר מקרים, כגון חקירת אפי נווה, התיק נגד רות דוד, חקירת מותו של אהוביה סנדק ז"ל, ובאופן כללי התרככות מח"ש בתקופת המנהלת הנוכחית. אולי הטענה הבולטת מכל: לדבריו, ראשי הפרקליטות בזמנו החליטו לא להתעמת עם מפכ"ל המשטרה בפרשת אום אל חיראן, על רקע תיקי נתניהו. במלים אחרות, לטענתו, הם "אתרגו" את אלשיך כדי להגן על מי שהיה אמון על חקירת ראש הממשלה דאז.
הדברים של סעדה פוגעים באמון הציבור במערכת אכיפת החוק. ודווקא על רקע זה, ברורה לדעתי השגיאה של המערכת הזו בכך שאינה מחזקת את הבקרה עליה. מה הקשר? אסביר באמצעות בחינת טענתו בדבר אתרוג אלשיך.
לפני כארבע שנים וחצי, במהלך פינוי והריסת בתים בישוב הבלתי מוכר אום אל-חיראן, הרגו שוטרים בירי את תושב הישוב יעקוב אבו-אל-קיעאן ז"ל. הוא נורה בעת שנהג ברכבו, אשר ממנו נדרס ונהרג השוטר ארז (עמדי) לוי ז"ל ונפצע שוטר נוסף. המפכ"ל אלשיך (כמו גם השר לביטחון פנים וראש הממשלה דאז נתניהו) טען כי מדובר היה בפיגוע דריסה. בעקבות האירוע הזה, מח"ש פתחה בבדיקה, והגיעה למסקנה כי אבו-אל-קיעאן ז"ל נורה בעת שנסע במהירות נמוכה ושללה כי מדובר בפיגוע. פרקליט המדינה שי ניצן, לעומת זאת, החליט לסגור את תיק החקירה נגד השוטרים המעורבים, תוך שהוא קובע שאין חשד סביר לעבירה פלילית מצד מי מהם, וכי לא ניתן להכריע בשאלה אם היה מדובר בפיגוע במידה גבוהה של ודאות.
עתה חוזר סעדה וממחזר טענות שהתפרסמו בתקשורת עוד בספטמבר 2020. לפי הטענות, פרקליט המדינה "קבר" את החקירה ולא הגן על מח"ש מפני התקפותיו כלפיה של המפכ"ל דאז, על רקע החקירה באותה תקופה של תיקי נתניהו על ידי המשטרה. העניין הוא שהטענה הזו – אתרוג אלשיך על רקע תיקי נתניהו, כולל אמירות שציטט עתה סעדה – כבר נבדקה על ידי נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, השופט בדימוס דוד רוזן. הנציב קבע כי אין כל קשר בין הטיפול בפרשת אבו-אל-קיעאן לבין תיקי נתניהו.
באופן אירוני, אם תחפשו היום את החלטת הנציב בגוגל, לא תוכלו למצוא אותה. זאת, על רקע עתירה שהוגשה נגדה לבג"ץ על-ידי אשת רפואה ושוטר שהיו בשטח, בה טענו העותרים כי פרסומה נעשה בניגוד לחוק, משום שלא ניתנה להם הזדמנות לטעון נגד הפרסום. ואכן, החוק אינו מסמיך את הנציב לפרסם את החלטותיו, אלא שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה יחדיו רשאים להתיר פרסום של תמצית החלטה "אם נמצא שקיים עניין ציבורי המצדיק את הפגיעה בפרטיות הכרוכה בכך, ולאחר שניתנה למי שעלול להיפגע מהפרסום הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו". זוהי רק דוגמה אחת לבעייתיות של החוק המסמיך את הנציב לברר תלונות נגד פרקליטים. הנה מצאנו שקיצוץ כנפי סמכותו של נציב הביקורת, פוגע היום באופן אירוני דווקא בפרקליטות. הרי רק בזכות קיומה של הנציבות התאפשרה הבדיקה והדחייה של הטענות האלה, על ידי גורם ביקורת רציני וחיצוני.
בזמנו, ראשי הפרקליטות התנגדו להקמת נציבות הביקורת ונאבקו לקצץ את סמכויותיה בחוק, על ידי השמטת היכולת לערוך בדיקות מערכתיות יזומות ולא רק לברר תלונות המתקבלות מהציבור, על ידי מתן סמכויות מוגזמות ליועץ המשפטי לממשלה לעצור הליכי בדיקה, ועוד. אני מקווה שעתה מבינים במערכת המשפט את עומק שגיאתם, וברור שדווקא הם צריכים לשאוף לחזק את נציבות הביקורת. רק נציבות חזקה תוכל להבחין בין טענות שווא לבין כשלים הדורשים טיפול.
הכותב הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה