האנשים שהכירו את מאיר אהבו אותו והעריכו אותו מאוד. איש של עבודה, אדם רציני ויסודי מאוד, מלא אמונה ושמחה, כיף היה לעבוד איתו ברשת הירקות בה עבד לפרנסתו.
הוא אף פעם לא היה עשיר, תמיד חי את חייו בצמצום יחסית, אבל גם לא פנה לבקש עזרה. מאיר היה עובד קשה לפרנסתו, וגם רעייתו יפה לא טמנה את ידה בצלחת. יום יום היא יוצאת למרפאת השיניים בה היא עובדת, וכך, שניהם יחד מימנו את הוצאות המחיה וחינוך שני הילדים שלהם, בן ה-16 ובן ה-14 שהרוו אותם נחת.
לפני ארבע שנים נחתה עליהם בשורה קשה לעיכול. מאיר סובל מסרטן לימפה אגרסיבי במיוחד. הרופאים אמרו כבר מהרגע הראשון, שסיכויי ההחלמה של המחלה הזאת, לאחר שכבר הגיעה לשלב מתקדם כל כך, הם אפסיים.
אבל הוא לא ויתר. יש לו אשה ושני ילדים לפרנס. מאיר לא היה אחד שמרים ידיים, הוא נלחם ונאבק במחלה, ובמקביל המשיך לעבוד כפי יכולתו, כל עוד הוא כאן, הוא לא רוצה להיות נטל על אחרים, אלא להיות התומך והמפרנס.
לחצו כאן וסייעו ליתומי משפחת שלו
אבל משמים רצו אחרת. מאיר הלך ונחלש, המחלה הארורה הוסיפה לאכול את בשרו ולהקהות את רוח החיים שבו.
"מאיר מה שלומך? איך אתה מרגיש?", היו החברים שואלים אותו מדי פעם, והוא היה מחייך חיוך עייף ומשיב להם: "ברוך ה', כואב...".
פעמיים הוא עבר השתלת מח עצם, פעם ב'הדסה' ופעם ב'שערי צדק'. הטיפולים המקדימים החלישו אותו, הבחילות מיררו את חייו, ההרגשה הרעה לא עזבה אותו, אבל מאיר קיבל הכל באמונה, לא בא בטרוניה ולא התלונן על מצבו.
בחודש האחרון לחייו הוא כבר השלים עם גורלו. לפני חג השבועות הוא ביקש מרופאיו בקשה אחת קטנה-גדולה... "שחררו אותי הביתה לחג", הוא התחנן, "אני רוצה להיפרד כראוי מהבית, מהאשה ומהילדים האהובים שלי".
וכך, בחג ובשבת הסמוכה לו התאחדו בני המשפחה יחד, הם סעדו את הסעודות, שרו את הזמירות ואת שירי החג, ובעיניהם דמעות של פרידה. הוא, וגם הם, ידעו היטב שזאת הפעם האחרונה שבה הם יושבים יחד מסביב לשולחן אחד.
במוצאי החג, כשהובילו אותו על האלונקה אל מחוץ לבית, הוא ביקש מהפרמדיקים לעצור רגע. לפני היציאה מהבית הוא הסתכל אל תוך עיני בנו, וביקש את המשאלה האחרונה: "תשמור על אמא", הוא אמר ששארית כוחותיו ופונה לבית החולים.
יומיים לאחר מכן באו שני הבנים לבקר אותו בבית החולים, ובעודם יושבים על יד מיטתו זה קרה. כל המערכות החלו לקרוס, גופו לא עמד בנטל. רופאים ואחיות החלו להתרוצץ ולבצע פעולות החייאה, אבל ניצחו אראלים את המצוקים, ובעוד הילדים ההמומים קוראים את שמע, השיב את נשמתו ליוצרה, כשהיא מזוככת בייסורים קשים ומרים, וטעונה בהררי ענק של מצוות, מעשי חסד ודיבורי אמונה.
מאז הם לא מצליחים להתאושש, לא האלמנה ולא היתומים. הדמעות הפכו ללחם חוקם. הכאב קשה מנשוא. הגעגועים לאבא צורבים את נשמתם, ואובדן המשענת הכלכלית תורם לכאב הנורא, והופך אותם פגיעים עוד יותר לחסר הגדול שנפער במשפחתם.
בצר להם הם פונים אליכם ותולים עיניים מתחננות ומלאות כאב. אין להם כלום, הם חייבים שנעזור להם.
הקליקו כאן וסייעו ליתומי משפחת שלו