יום שישי, אנחנו מתארגנים מהר מהר במלון כדי לרוץ להדליק נרות בזמן, אחרי יום של טיול ארוך ומתיש. רצים שתי דקות לפני שקיעה ומגיעים מתנשפים, אני ניגשת להדליק 2 נרות מתוך מאות נרות שדלקו שם כשג'ואי נכנס להתפלל עם הגברים.
ואז, יכולתי לרגע להרים את הראש והעיניים שלי התמלאו דמעות שזלגו ממש בלי שליטה. החדר לא היה גדול אבל הלב היה ענק.
הוא היה מלא בשולחנות צרים שהיו ערוכים לכ-600 איש. והיו שם מכל גווני הקשת היהודית, הייתה שם תחושה של עם. עם אחד ומאוחד. אני לא יודעת להסביר את זה, זה לא משהו שיש במילון, זה משהו שקיים רק בתחושות שבלב. חשתי ממש גאה, גאה להיות חלק.
וקול דפיקות הסכו"ם נשמע באוויר, וקולות הילדים שמשחקים וקולו של הרב מנדי שעמד על הכיסא ושר "כל העולם כולו גשר צר מאוד" וכולנו הצטרפנו, עם תנועות הידיים וכו', נכנסנו לזה חזק.
אחרי הארוחה נשארנו ל'עונג שבת', הייתה שם קבוצה קטנה מאוד, אכלנו שטויות וצחקנו המון. היה שם כלכך חם כשבחוץ ירד מבול כמו שרק תאילנד יודעת ביולי אוגוסט. ועשינו כזה סבב של הצגה עצמית וכל אחד שהציג את עצמו התבקש גם לבחור שיר, ושרנו, והכרנו, וניגנו על המיתרים שבלב.
ככה, במהלך כל השבוע האחרון מצאנו את עצמינו עוצרים שם, אפילו אם זה לכמה רגעים, לשתות משהו, להרגיש את הדבר המיוחד הזה שאין בשום מקום אחר.
היום, ישבנו עם הרב מנדי לפני הטיסה שלנו לאי פוקט כשעברו שם כמה אנשים פחות נעימים, הם דיברו בצורה בריונית לעובדים התאילנדים וגם פנו לרב בצורה לא יפה, כאילו הוא חייב להם משהו. והוא? הגיב בחיוך ובשקט.
כשהם עזבו שאלתי אותו "מה עם כעס? אין מקום אף פעם לכעוס על אנשים? כלכך קשה להיות בעמדה כזו כל הזמן".
והוא? הוא אומר לי "בשביל מה אני פה? אני מנסה לעזור לכל אחד במה שהוא צריך". כשאמרתי לו שזה נראה לי כלכך קשה, הוא ענה "אפשר לקרוא לזה עבודת המידות?", ג'ואי ואני פשוט חייכנו.
בשבילו זאת לא החוויה הראשונה בבתי חב"ד סביב העולם. בשבילי זו הפעם הראשונה וזו חוויה שתיחרט לי בלב לנצח.
כשהחזקנו את המזוודות ויצאנו מהבניין, הסתכלנו אחורה ואז אחד על השניה, לשנינו הייתה איזו תחושה של צביטה קטנה בלב, ידענו שהמקום הזה יחסר לנו.
לפעמים יוצאים לאיזה מסע ארוך ומדהים ולא יודעים בכלל אילו חוויות לא צפויות יהיו אלו שיחרטו בלב לתמיד.
תודה ענקית למשפחת בית חב''ד קוסמוי, ותודה על הזכות להיות חלק מהעם שלי.