העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית תקיים ביום חמישי הקרוב ברמת אפעל יום עיון מיוחד סביב אתגרי הצנזורה בישראל 2022. בין הדוברים יהיה גם פרופ' חיליק לימור, חבר נשיאות מועצת העיתונות, עמו שוחחנו על הרלוונטיות של הצנזורה בעידן הרשתות החברתיות.
מדבריו של פרופ' לימור עולה כי גם אם נדמה שאין בכך טעם בעידן המידע המופץ לכל עבר, הרי שבסוגיות של ביטחון המדינה הצנזורה נצרכת ומסתבר שכלי התקשורת\, מסיבותיהם הם, מקפידים לשמור על הכללים המושתים עליהם מטעמה.
פרופ' לימור מציין כי הצנזורה צמצמה את תחומי עיסוקה לשלושים נושאים ממוקדים הטעונים את אישורה, בין השאר מדובר בתנועת כוחות צבא, פרטים על כלי נשק, יחסים עם מדינות מסוימות ועוד. "כל אמצעי התקשורת הגדולים כולל אתרי אינטרנט פועלים בהתאם להכוונה הזו. יש הבנה של התקשורת שהיא רוצה לשתף פעולה עם הצנזורה כי היא לא רוצה לגרום נזק לביטחון המדינה".
במצבים בהם דולפת ידיעה למרות ההנחיות הרי שגם לא ניתן למנוע זאת, אך גם לא תמיד הצנזורה מעוניינת למנוע את ההפצה, אומר פרופ' לימור ומבהיר כי ידיעה שדלפה נכנסת למאגר הידיעות של "רב סרן שמועתי", כלומר כזו שאין יכולת לדעת אם היא ידיעת אמת או ידיעה שקרית וכשידיעה שאינה נכונה יוצאת החוצה לעיתים היא משרתת את המדינה בכך שהיא מקשה על הצד השני לזהות מה אמת ומה אינו אמת. "עודף מידע מסייע לטשטש את המידע שאותו רוצים להסתיר", הוא אומר ומציין כי גם לא ניתן לעקוב אחר כל מידע שמפרסם כל אחד מ-3000 הבלוגרים שפועלים בישראל.
באשר לתקשורת חוץ, זו שלכאורה אין לה עניין לשמור על ביטחונם של אזרחי ישראל, אומר לימור כי בהכללה ניתן לקבוע שגם הם מתייחסים למגבלות הצנזורה שכן "כל עיתונאי רוצה נגישות למקורות מידע, ואם עיתונאי זר ישיג מידע רגיש ולא יעביר לצנזורה הוא צפוי לשורת עונשים שהחמור בהם הוא גירוש". לדברי פרופ' לימור אמנם לא נעשה שימוש בסנקציה זו של גירוש, אך אבדן מקורות מידע הוא בהחלט איום שניצב מול עיתונאים זרים.
עוד מציין לימור כי בשנים האחרונות ממעטת הצנזורה למנוע פרסום ידיעות ואכן כיום ניתן למצוא ולהתוודע למידע שבעבר לא ניתן היה להעלות על הדעת שיותר לפרסום. בין השאר מדובר בשמותיהן של יחידות מסווגות, מספרי יחידות, שמות מפקדים וכיוצא באלה.
לצד המגבלות על מידע הנוגע לביטחון אזרחי ישראל קיימות מגבלות גם על סוגי מידע נוספים, אם כי בהיקפים מצומצמים, שגם הם כרוכים בצורה עקיפה יותר לביטחון. בין השאר מדובר ביחסים עם מדינות שלישראל אין איתן קשרים רשמיים, העלאת יהודים מארצות מצוקה, בעיקר מדינות ערב שבהן פרסום הדיווח יכול לעלות בחיי העולים ונתיבי אספקת הנפט לישראל.
עוד שאלנו את פרופ' לימור אודות חברי כנסת ונבחרי ציבור שבוחרים בבמה הפומבית שניתנת להם על מנת לפרסם מידע מסווג מתוך מגמותיהם שלהם. פרופ' לימור קובע שמעטים בלבד נהגו כך וגם אם המעשה שעשו יצר רעש תקשורתי רב, הנזק לא היה גדול. מול חברי כנסת שכאלה ניתן לפנות דרך יו"ר הכנסת או ראש הממשלה ולהבהיר להם באופן אישי שמאחר והמידע שאותו חשפו נודע להם במסגרת חברותם בוועדה כזו או אחרת, הרי שהם צפויים להיות מודחים מחברות בה.
על השאלה העקרונית מדוע העיתונות משתפים פעולה עם הצנזורה שתפקידה לכאורה מנוגד למוטו של חופש המידע, מוטו עליו מושתתת העיתונות, וזאת בניגוד למציאות בכל מדינה אחרת בעולם, אומר פרופ' לימור כי "העיתונות מעדיפה להטיל את האחריות על הצנזור שהוא שיאשר פרסום מאשר לקחת אחריות לאשר מה יפורסם ומה לא יפורסם. אולי אנחנו זקוקים לעוד עשרים שנה של התבגרות כדי שהעיתונות תגיד שהיא תחליט לבדה ורוצים לחיות כמו בכל מדינה דמוקרטית, ואם נשגה נשלם על הטעות".
במדינות מערביות אחרות אין מציאות דומה לזו של הצנזורה הישראלית. "באנגליה, כשנודע שבידי כלי תקשורת מידע שנתפס כרגיש, שולחים להם מכתבי אזהרה שהפרסום עלול להוות פגיעה בביטחון המדינה ואם יפורסם הם יעמדו לדין על סעיפי חוק של פגיעה בביטחון המדינה". אזהרה שכזו יכולה לבוא רק במידה וקיים בידי המדינה על כך שמערכת העיתון מתכוונת לפרסם מידע, אך גם כאשר לא היה ידוע עד רגע הפרסום שקיים מידע רגיש בידי מערכת תקשורת, הענישה בוא תבוא שכן מתפקידה של תקשורת להצליב מידע ולברר את מהימנותו וגם לברר אם מדובר בנושא המסכן את ביטחון המדינה, ולשם כך נועצים באנשי מקצוע ומשפטנים בטרם פרסום.